אומרים "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ואתה אף פעם לא ריחמת עלי.
מה זה לא ריחמת, צחקת לי. כל כך צחקת, עד שאני בכיתי.

כשהייתי קטנה, וכל כך אהבתי לקרוא בתנ"ך, נהגתי להתפלל אליך
מדי יום ("תעשה שלא ישתה..." "תעשה שלא יבוא...") ואתה אף פעם
לא קיימת. לא משנה עד כמה התחננתי. כמה חוזים עשיתי אתך.
התשובה תמיד הייתה זהה "נא להמתין. כל העמדות תפוסות".

אני יודעת שאני הקטנה בברואים. אבל לא יכולת שלא לשמוע את הבכי
שלי, שלאט לאט גם הוא נמחה, נמחק מהעיניים והתייבש אי שם בדרך
שבין העין ללב.

אומרים שבראת את כולם בצלמך, ואני הקטנה- גדולה תוהה בעניין.
שהרי אם צלמך הוא צלמו, אזי מהו צלמי? ואם אתה הוא האלוהים,
אזי מיהו השטן, שהרי אומרים שנקמת ילד קטן לא ברא השטן, ואני,
מי ינקום את נקמתי שלי?

אז אלוהים שלי, רציתי שתדע שאני רק בן אדם. לנוצרים יש עשרות
קדושים, וסנטה אחד, שהם יכולים להאמין ולסמוך עליהם, אבל לי
היה רק אותך. והקו אצלך היה מנותק.