פקחה את עיניה, כמו לא עצמה אותן- שוב באותו החדר, שוב ארבעת
הקירות סוגרים סביבה. החדר המוקרם הזה, שצבעו כצבע מטרתו-
מוקרם כמו יוכל להגן עליה מפני העולם.
סבבה בחדר כמו מתוך חלום, לא ברור לה כיצד חזרה לשם, האם חזרה
בכוחות עצמה או שמא שוב הגיעו המלאכים בלבן (או שמא לא במלאכים
מדובר, אבל למה להיות קטנוניים) ודחפו אותה לכאן.
נגעה בקירות, איך אהבה לצבוע אותם בצבע ההוא, מושיטה את לשונה,
מלקקת את הקר שמולה, שואפת לקבל ממנו כל כך הרבה. את הטעם. את
הרגש. אולי דרך טעמו של הקיר תוכל לדעת יותר.

הדלת סגורה. כמו תמיד. כבר לא יודעת האם היא שסגורה או שמא הם
סגורים מפניה. נמצאת שם לבד מיום שהכירה את עצמה. רק אשנב באחד
הקירות, מסורג כמובן, ותו לא.
מציצה דרך האשנב הזה ורואה רק פיסת שמים אפורה, ועץ אחד, עירום
וערירי כמותה. אפילו בקיץ לא צומחים עליו העלים ורק אותם
ציפורים מבשרות רע תמיד יושבות על הענף, בוהות בה, מחכות רק
לה.
היא יודעת שאם היא תרצה הדלת פתוחה בפניה. עניין של דינמיקה,
של תנועה. בסך הכל להושיט יד והנה היא בעבר השני, אך היא מעולם
לא עשתה זאת.
מעדיפה להסתגר בארבעת הקירות, סופרת שוב ושוב את מרצפות החדר,
את העכבישים הטווים את קוריהם על הקיר בניחותא. יודעת שהם היו
שם לפניה, ויש בכך משום נחמה והכרה בגדולתו של הטבע- הידיעה
שהם יהיו גם אחריה. שלאחר שתרקיב גופתה ויימקו עצמותיה עדיין
יוותר יצור חי שידע שהייתה קיימת, שגר עמה.
בלילות נהגה להסתופף ליד האשנב, משתדלת לצבור כמה שיותר אוויר
קר בריאותיה, מדמיינת הליכה על קרחון ענק ומרוחק, על קרח דק
שמאיים להשבר כל רגע, עם כל פסיעה לא נכונה. מדמיינת עצמה
שוכבת חיוורת במיטה, ריאותיה נלחמות לקבל עוד שאיפת אוויר
אחת... איך כולם יביטו בה אז, כשידעו עד כמה היא מתרחקת לבלי
שוב...
את הימים העדיפה לבלות תחת השמיכה העבה, שאמורה הייתה לחצוץ
בינה בין שאר העולם. לא רצתה להיות שם. לא רצתה להרגיש. לא
רצתה שיראו אותה.
בהתחלה, כשנכנסה לחדר הזה חשבה שמדובר בתקופה קצרה ולא רצתה
להשאיר אחריה סימן חיים. כמו שהגיעה אליו כך תצא ממנו, חשה.
וטוב היה לה בפשטות החיים הזו. אז עוד יצאה ובאה. כמו אורחת.
אבל לאט לאט קיבל החדר את אופייה, וקירותיו כמו חייכו אליה
כשנכנסה, שהרי שותפים היו. כאילו התמזגו ביניהם, שהרי שותפים
לסוד היו.
משום מה חשבה כי הם היו אלה שגילו לה את הסוד האדום הזה, אך
היום אין היא בטוחה בכך יותר. כל שידעה זה שלפתע הגיעו ימים
בהם רצתה לרוץ לחדר, ממתינה עד שהדלת תיסגר מאחוריה וכך תוכל
להישאר לבדה.
ובימים אחרים התביישה להסתכל בקירות הללו, שהיו עדים אילמים.
רצתה לצבוע את פניהם, להאפיל על עיניהם, לבנות מגדלים שחורים
על גבי הקירות, להחשיך את הכל- ולא נתנו לה. אמרו שהדבר קשה.
שחור הוא צבע של מוות אמרו ולא יספו, והיא לא מצאה לה מקום
מסתור מפניהם המאשימות. אמרו שהחדר נועד לכבד ולהגן, ולכן
החליטה לצבוע בצבע הקרום. לא בוהק מדי, לא בהיר מדי. העיקר
לצבוע, פן יתגלו פניה האמיתיות. רק פינה אחת הותירה לעצמה,
ולסוד שחלקה איתם. "הפינה האדומה" קראה לה.
ויום אחד הם גילו את סודה, והיא נשלחה לגלות. את ארבעת הקירות
צבעו בשנית, למחות כל סימן. את הפינה שלה השמידו. גם אותה עצמה
כמעט והצליחו להחביא בין ארבעה כתלים אחרים, לבנים וצחים. כמעט
ואיבדה את עצמה, אבל ידעה שהיא צריכה לחוות שוב את הדלת הנסגרת
מאחוריה.
ביקשה שיחזירו אותה. שיתנו לה עוד פעם אחת ודי. ניסתה להסביר
להם על הקשר המיוחד הזה בינה לבין ארבעת הקירות, על הדלת
הנסגרת מאחוריה, על הציפור הבוהה בה, וכשפתחה את פיה רק אדום
יצא ממנו. ואף מילה.
בהתחלה הפנו את מבטם, נבוכים במקצת. אחרי הכל, לא היו רגילים
לשטף אדום שכזה. אחר כך ניסו לשים ממחטה, שתספוג את האדום, אבל
הוא שטף את הכל בדרכו החוצה. לבסוף הניחו לה ללכת, לפני שתציף
את כולם באדום הזה.
ושוב הייתה בין ארבעת הקירות. ידעה שחזרה לתמיד. חיכתה בדופק
מהיר עד שהדלת תיסגר אחריה. ידעה שלא נותר לה הרבה זמן. כבר
אמרו לה שעוד מעט יבואו לקחת אותה. שהפעם יחליפו לה חדר. ודלת.
ושוב תהיה בחדר לבן וקר, בלי אשנב. ובלי דלת.
פניה לכיוון האשנב. בחוץ השמים היו אפורים כמו תמיד, והציפור
עדיין ישבה על העץ הקירח. הושיטה את ידה החוצה, כמו קוראת
לציפור .
ואותה ציפור שחורה, שפניה רעות, אך למעשה חברתה הייתה, התיישבה
על זרועה, מושיטה את מקורה קדימה, נוגסת בבשר הלבן הזה, שהלך
והתקרר.
הביטה בעניין בציפור שנגסה שוב ושוב עד שנפער חור מספיק גדול
והאדום פרץ לו החוצה.
החלה לעבור על פני הקירות, חולקת עימם את האדום הזה. יודעת
שהפעם הצבע לא ימחה אותו. עוברת בלשונה על הקיר ולאחר מכן
בזרועה. רצתה להרגיש בכל חושיה את המקום הזה.
התיישבה לה מחייכת בפינת החדר, מחכה להם. הפעם ידעו כולם את
סודה.