אני כאן, יושבת לי והמחשבות שלי נודדות להן לחופי זהר ותכלת,
לארצות המשי והשנהב. מהי המטרה של נדודים אלו אין לי תשובה
לכך. אני רק יודעת שמחשבות אלה מציפות אותי בחום מוזר כזה,
בתחושת ביטחון האופפת תינוק בן יומו בעוד אמו מחבקת אותו.
מחשבות אלה מושכות אליהן סיפורים של אלף לילה ולילה. או שאולי
לא. אולי סיפורים אלה הם בעצם סיפורים אפלים הבאים מן הסמטאות
המזוהמות של דלהי המדיפות ריח בושם ועננה כבדה של קדושה. התחלה
של טוב ויפה, אהבות שנקרות בדרכי צעירים ומשמשות כמכמונת תככים
להם. כמו תבנית אחידה של נובלה גרועה אך בסוף לא נעלם האיד ולא
מופיעים עננים ורודים ולא נגררות פחיות רועשות אחרי רכב נוסע
במעלה הכביש. הקץ אף פעם לא חופף לראשית. אך המחשבות מתעקשות
ונישאות הרחק אל ארצות צפוניות, שם אותן אופפים כפורים ואט אט
אובדות התחושות ולא מרגישים עוד דבר. אז מתחילות הרפתקאות
שעליהן איש לא חלם מלבד האדם העושה את דרכו מבעד לויטראז'ים של
מאות שונות.        אני עוד כאן, אך כבר איני יושבת. גופי חדל
מתזוזה. הוא שרוי כמו גופה שפרחה נשמתה על המיטה הגדולה שבחדר
הריק בביתי הצונן והקט. ייתכן לא אזכור כשתחזור התחושה והסדר
ישוב על כנו, היכן קוראים חופים נפלאים לנשמות אובדות כמוני
וקוסמות לנפש פצועה. אותן מחשבות הנוגעות ליפה בחיי לטוב
ולנעים לי נעלמות באותו רגע שנוצת זהב מלטפת עוברת על עיני.
אותה נוצה מופלאה הגורמת רעה גורמת לעיני להיפתח ולהיווכח
שאותם נדודים שקסמו לי כל כך אינם אלא תמונה מזויפת על רשת
קורים לבנה מסחררת הגונבת את דמיוני בחטף ובסתר. אינני יודעת
אם זאת היא עושה על מנת להתעלל בנפשי או לתת לה מנוח מהמציאות
בה אני נאלצת בעל כורכי לחיות.        עודני כאן, פני אינם עוד
קורנים. הם שוב מכוסים באפלולית של מכאוב המצפה את הלילה הבא.