התרגשתי. זאת היתה הפעם הראשונה שלי. הפרפרים בבטן פרחו לי
מהגרון. הרגליים קצת רעדו. "זה בסדר" היא אמרה לי "העיקר שמה
שבין הרגליים לא ירעד" היא חייכה וניסתה לשחרר אותי מהלחץ
ודחפה אותי, אבל אני רק רציתי לשלשל את ארוחת הערב. עליתי על
מדרגות העץ שחרקו מרוב אמנים שדרכו עליהם. החזרתי את הלב
למקום, אחרי שנפל לי לתחתונים, כי אני הרי לא מערבב בין אהבה
וזיונים והלכתי לקדמת הבמה. אלפי זוגות עיניים עקבו אחריי,
נועצים בי את מבטם ואני השפלתי עיניי, כשמחיאות הכפיים מלוות
אותי. הלהקה כבר כיוונה את הכלים, מכונת העשן החלה לעשן כמו
מסוממת ורק התאורן המשיך לסנוור. "מיסטר לייטמן" צעקתי
למיקרופון "תוריד קצת תאורה, אני כבר משתזף" שמתי משקפי שמש.
כולם צחקו והביטחון החל לחזור לאט- לאט. אחזתי את המיקרופון
בידי, בחוזקה, שלא יחליק מהזיעה ואמרתי את המשפטים המוכרים
לפני ההופעה
" 'חת. 'חת , שתיים, אקו, אקו, תן לי בגבוהים". הקהל התרגש
ביחד איתי. אקסטזה טבעית וכימיקלית, יודע שזה מתקרב ואני מתצפת
עליהם, אוסף של המונים שצורחים, זורקים חזיות ומוחאים כפיים,
וההופעה הזאת זה הדבר היחיד שמחבר ביניהם ואני צועק, יורק לתוך
המיקרופון "ליידיס אנד ג'נטלמן. פרום לוס אנג'לס, קליפורניה,
דה דורז" ויורד מהבמה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.