אהובה הייתה נקבה אנוכית ומרשעת, בסביבות גיל 204.
היא נהנתה להעמיד ילדי כתה א' בפינת הכתה, מכריחה אותם לחבוש
כובע מחודד וללקק לחתולה שלה, מיצי, את פי הטבעת.
אתם יודעים מה הכי שנאתי אצלה?
את העובדה שהמלתחה השמנה שלה הייתה בנויה מאותן חולצות בשלושה
צבעים שונים, ושתי חצאיות בכחול ושחור.
זה לא שיצאתי מערוץ האופנה לפני יומיים או משהו, אבל עדיין יש
גבול לעד כמה האישיות של בנאדם יכולה להיות שטוחה.
יום אחד, בעודה צורחת עלי "כי לא הבאתי ספר", החלטתי להתמרד.
מיצי נראתה נינוחה מתמיד. ילדי הכתה היו עסוקים בקריאה, וכך
השטח היה פנוי ל...ווג'י!!!!!!
משיכת התחתונים (שנראו יותר כמו אוהל קרקס ורוד) הביאה לי
תענוג כה רב, שהתחלתי לרוץ כאחוזת אמוק ברחבי הכתה ולגזור
צמות, שערות בית שחי, ערווה, מה שלא תרצו,
קרעתי את הווילונות שאמא של חני הכינה, זרקתי מחברות על מיצי,
זרקתי כסאות על הרדיאטור.
למי אכפת. גם ככה כולם שנאו אותי בכתה.
כל כך דאגתי. כולם אמרו שלא יצא ממני כלום.
ותראו אותי עכשיו!
היום, פרט ליום ההוא, הוא היום המאושר ביותר בחיי.
נבחרתי מבין רבים וטובים, מבין עורכי דין, מוכרים בקיוסק,
רופאים ואפילו-מורות, לעבור למחלקה חמש.
אני, אני!!! אני זכיתי לנסות את האגף החדש, עם החליפה החדשה,
הכריות הרכות על הקירות, והאזיקים המרופדים.
אני מודה לאמי ואבי שהביאו אותי עד הלום (במו ידם), לפרופ'
שפיגל, לחברים בחלוקים הלבנים ולחבר הכי טוב שלי- בוקי.







מתוך נאומה של ירחמיאלה פלוץ, כשעתיים לפני הפיגוע ההמוני
באברבנאל בו ניספו 584 חולי-נפש ועובדים.