[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר בנש
/
ברווז עיתונאי

עוד בתיכון צחקנו עליו. קראו לו עמוס שוורץ, אבל כולנו קראנו
לו "איימוס פיימוס" כי הייתה לו שאיפה אחת ויחידה. להיות
מפורסם. לא משנה מה, לא משנה היכן, העיקר שידברו עליו או
שיכתבו מספר מילים, גם אם מדובר במדור רכילות במקומון נידח.
"יש שני טיפוסים בעולם" הוא תמיד אמר "המנהיגים ואלו שמוכנים
שידרכו עליהם, מי שעומד באור הזרקורים ומי שרק מדליק אותם". על
הנסיונות שלו להתפרסם כולנו שמענו וערבים שלמים היינו מתבדחים
על חשבונו. "אנחנו כלום" הוא ענה "אם ניקח את כל בית הקפה,
שאנחנו יושבים בו ובשבילנו זה יהיה היקום והשולחן לחמישה שלנו
יהיה הגלקסיה, אז אנחנו, כולנו כולל ההודים והסינים, גרגר מלח
במלחיה הזאת, שמשום מה היא תקועה" הוא דפק את המלחיה בניסיון
נואש לתבל את הסלט היווני. הרמנו כוסית לחיים. אולי אם קצת
אלכוהול נתחבר אליו, התרווחנו בכורסאות הקטיפה האדומות והוא
המשיך. "ואני לא רוצה להיות כלום. אני רוצה שיזכרו אותי כי
בסופו של דבר מה יש לבנאדם? הוא שאל רטורית "משפחה ומספר חברים
וכשהוא מת, אז שוכחים אותו לבסוף. אולי לא בהתחלה כי יש שבעה,
ושלושים ואת השנה אחרי, אבל בסוף אף-אחד לא יזכור אותו. בנאדם
חי פה, נולד, חתכו לו, למד, למד לבר-מצווה, שיחק, שיחק עם
עצמו, שיחק עם נשים, אשה שיחקה בו, שבר את הכוס, שכח קונדום,
נולדו לו ילדים, עבד, עבד בשבילם, עבד בשביל המשכנתא, למד שלא
למד הכל ובסוף לא יודעים שהוא בכלל היה קיים". או-קיי. הוא קבר
את  השיחה ונשארנו פעורי פה ללא תשובה. "אנחנו כלום" הוא רוקן
עוד כוסית "אבל אני אהיה מפורסם, אתם עוד תראו".
ומה הוא לא עשה בשביל זה? ההתחלה היתה די טובה. הוא גדל בשכונת
מצוקה וזה תמיד חומר טוב בשביל טוק-שואו בין הפוליטיקאי
והקוקסינל התורן, אבל ההורים שלו הרסו לו את כל הסיכויים,
כשעברו לשכונה חדשה. במקום להגיע למעגל של שילון, הסתובב
במעגלים במטרה למצוא את מזלו. הוא הצליח להסתנן לדודו טופז,
אבל בדיוק העבירו לפר-סו-מות, הוא חשב שמצא את ההתחלה בתור
תחקירן אצל אילנה דיין, אבל התברר לכולם כי מדובר בברווז
עיתונאי. איימוס לקח את עצמו בידיים, החליט שהוא איש מעשי ולא
איש של מעשיות והסתובב עם מצלמת וידאו לקלוט התרחשויות שבמקרה
הטוב יוקרנו ב"פספוסים" או במקרה הרע ב"פוקוס". דרכנו נפרדו זה
מכבר, אך עדיין שמעתי דרך החבר'ה הישנים על נסיונותיו
האיזוטרים לנסות ולהתפרסם. את אותו אחה"צ בשוק לא אשכח. שמש
יוקדת כמו שרק בשוק יכול להיות, ארבעים מעלות בצל ואין צל, אלא
רק אבא שמכריח ללכת לשם במקום לסופר הממוזג כי רק בשוק לירקות
יש צורה ועל טעם וריח  של ירקות השוק אי אפשר להתווכח. לא עם
אבא לפחות. בין הדוכנים הצבעוניים והריחניים, לקול מזמוריהם של
המוכרים ש"הכל בשקל", הבחנתי לפתע בתמונה מוכרת בעיתון.
"המניאק הצליח להתפרסם" מלמלתי לעצמי, תוך פתיחת העיתון ורפרוף
מהיר לאותה כתבה שדיווחה על צעיר, שהתאבד מהבנין הגבוה ביותר
במזרח התיכון. המחשבות רצו במוחי, מוזרקים ביתר כוח על ידי
הדופק. "סליחה, אפשר לקבל את העיתון?" קטע המוכר את מחשבותיי
"אני צריך לעטוף לך את הדגים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הייתי רוצה
לראות קיר הייתי
נשארת בחדר.



שלחופה בורגנית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/12/01 19:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר בנש

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה