אף פעם לא ירד עלי גשם. לא ראיתי אפילו טיפה אחת.
אמא שלי תמיד היתה כל כך גאה בזה, והיתה מספרת לכל מי שהיא רק
פגשה, איך אני והיא מבורכות,  
"על המשפחה שלנו, לא יורד גשם, מאתנו הוא מתרחק, אנחנו יודעים
רק שמש אור מדי פעם עננים, מהסוג הלבן כמובן..."

החלום שלי, הדבר שהיחיד שרציתי היה להיות אתו מתחת לשמיכת פוך,
ולשמוע את הגשם נוקש על החלון. באמת! לא לראות, לא לגעת, אפילו
לא להריח את הניחוח המדהים שטוענים שיש לו. רק לשמוע.
זה גם הסוד הכי גדול שלי. אסור שאמא שלי לא תדע, היא לא תבין,
איך אפשר לא להעריך מתנה גדולה כמו שקבלנו, לא לקפוא מקור
כשהאוטובוס מאחר, לא להרגיש את הקרקפת קופאת כשהברד נוקש עליה,
לא לשמוע אנשים מצחקקים על האף האדום שלי, לא לכתוב את השם שלי
מהאדים על החלון, לא ללבוש כובע צמר, לא להרים את הראש למעלה
ולתת לטיפות הקרירות לטפטף על העפעפיים הסגורים, כשמנסים לפתוח
את העינים בחשש.
אז אני לא מספרת לה. בעולם שלה, על הילדה שלה לא יורד גשם.

באחד הלילות, שישנתי אתו, ראיתי עננים בשמים. הוא ישן עמוק, אז
בצעדי דממה יצאתי החוצה, והתחננתי בפני כל ענן שעבר, רק לטיפה
אחת. טיפת גשם אחת שתנקוש על החלון, אחת!!! וכל העננים הסתכלו
עלי באותו מבט מוכר, של אמא שלי, כשהיא לא מבינה.
והם לוחשים בצעקה, "למה את לא מוכנה לקבל שזאת מתנה!?!?!".
עננים טפשים. ימשיכו לרחף בשמים, להוריד גשם על חלונות של
אוהבים אחרים. ואני, והוא, נמשיך לישון מתחת לפוך, בלי ברכת
שלום מטיפות של גשם.
ואני אמשיך להאמין, שיום אחד, יהיה ענן, שונה מכולם, שלא מרחף
אחרי העדר. ואולי, אולי הוא יטפטף גשם על אמא שלי, ואז, היא
תבין.