לפעמים, האנשים הכי קרובים
הכי צבועים.
משחקים ברגשות, ולא מבינים,
שהם פוגעים.
הם הופכים את הצלחת
וגורמים לך לחשוב שאתה הוא האשם,
אבל בעצם הם צבועים
והם האשמים.
ואולי יש סיבה טובה להאשמות שלהם?
אולי אתה כן אשם?
הדברים קטנים, מתפרשים בעיוותים.
הם מעוותים לך את הדברים.
אז תאשים את עצמך
ותגיד סליחה.
אבל בעצם, האנשים ההם, האנשים הצבועים,
הם אלה שהיו צריכים להגיד סליחה.
הם לא אומרים, הם לא יכולים
להודות שהם טעו.
הם רוצים להודות, הם לא אנשים רעים,
אבל הם חושבים שאם הם רוצים, אז זה נחשב כאילו זה כן.
אבל זה לא, והם לא רואים את זה,
וסולחים לעצמם.
כשהם סולחים לעצמם,
הם מצפים מאחרים לסלוח להם גם.
אבל הם לא מבינים,
שהאחרים לא יכולים.
לא יכולים לסלוח,
על משהו שלא בקשו עליו סליחה.
לא יכולים לסלוח,
על משהו שמאוד פגע.
אז למה הם צבועים?
הם צבועים כמו זיקית!
כי הם משנים צבעים כל הזמן.
יום אחד הם כועסים ומתפרצים
אומרים דברים שלא מתכוונים.
ויום אחר הם רכים ונעימים,
ומצפים שאתה תשחק לפי הכללים.
אז אתה צריך להבין, שאתה לא אשם.
הדבר היחיד שעשית לא טוב,
הוא להסכים,
לסלוח,
ולשחק על-פי הכללים
של אותם אנשים צבועים. |