רצה כאחוזת אמוק, תזוזת בית החזה מורה על מאמץ הנשימה המואץ,
דפיקות הלב העזות נשמעות כהד התופים, החודר פנימה אל ראשך
ותופס את כל הוויתך, עד שרקותייך מאיימות להתפקע ועורך נוטף
הזיעה אוחז ברעד למקצב הלמות תופי ליבך.
היער מתפתל סביבי כנחש צפע וזרועות שחורות ואימתניות משתלחות
לעברי מכל עבר, בקצוותיהן אוחזות בלהב המקיז שבילי דם מגופי,
מקעקע בי זיכרון דברים.
רגליי כבדות... כממוסמרות לאדמה הלחה בשלשלאות ברזל כבדות,
האוחזות בקרסוליי. וכל צעד מלווה בכאב אדיר ובמאמץ בלתי נלאה.
רצה... כושלת... רצה...
אוחזת באימה.
עיני האדומות מתייסרות בצריבה, והראיה מיטשטשת... עד שהעלטה
משתלטת בממלכת היער, מגששת דרכי בזחילה, כפות ידיי לחות מהדם
הניגר מהם וברכיי השרוטות מתחילות לשרוף כצריבת אש .
ראשי סחרחר... תרה אחר מסתור מהאימה הרודפת אותי...

ומקיצה אל המציאות.






הייתי כאן... מחצית היובל ועוד...
סיוט המציאות?!
מציאות הסיוט?!
עדיין אין תשובה... אולי במחצית הבאה...


30/11/01