היא עמדה ברחוב אכלה את העור של הציפורניים וכל הזמן התעסקה על
השיער. אם אבא היה שם הוא היה אומר עליה שרואים שהיא בנאדם
לחוצ כמו אמא שלה ושאם היא כבר היסטרית, למה לא לנסות להסוות?
אבל היא לא הייתה לחוצה, היא תמיד אומרת לאבא שהיא אוכלת את
העור כי זה טעים ומשחקת עם השיער כי זה כיפ.
היא לא הפסיקה להסתכל לכל הכיוונים, חיפשה אותו. ראו עליה שהיא
חדשה בעיר, שהיא לבד.
היא חשבה לעצמה שהיא בטח ממש בולטת עם כל הבגדים האלה שכ"כ לא
התאימו לסביבה, מוזנחים כאלה. גם העמידה שלה, כזו כפופה
ומכווצת בניגוד לכל האנשים שמסביב שנראים תמיד כמו דוגמנים, הם
רצים כל הזמן.
היא החליטה שהיא תתן לו עוד חמש דקות ואם הוא לא יגיע, היא
תלך.
היה אחושרמוטה קר אבל לא היה גשם, חבל. היא חשבה שגשם בטוח היה
מוסיפ למצברוח ולסצינה.
היא התחילה לחשוב איך בכלל היא הגיעה למצב הזה.

היא תהיה סוזאן. אבל זה במלעיל ולא במלרע כמו שכולם חושבים.
כמו סוזאן וגה ולא כמו סוזאן של לאונרד כהן. סוזאן כמו הגיטרה
של איתן. אז אולי זה בכלל צריך להיות סוזן.

קצת עצוב לה לעמוד כאן בפינה של הרחוב. כמעט כל החיים שלה היא
מחכה או מחפשת או שניהם.
נכון שיש בזה משהו מעניין, בחיפוש, כי אתה תמיד עושה משהו. אתה
הצד האקטיבי. לעומת זאת בחיכיון(בהנחה שיש כזו מילה בכלל), אתה
מאוד חסר אונים אתה הפאסיבי; יושב ומחכה לזה שיגיע. מה שקורה
אצלה בד"כ זה... היא מחפשת משהו לחכות אליו. כאן בעצם הבעיה
שלה. אהבה, יותר מהכל היא מושא לחיפוש וחיכיון.
גם חברים נכונים.
עכשיו היא מחכה לו. שיבוא ויעסיק אותה בזמן הקרוב, כי לא ממש
בא לה לחזור, הביתה.
היא בטח נראית קצת תמוהה לכל האנשים שבנורדאו פינת דיזנגופ.
היא אפילו רואה מישהו שעוצר את המכונית רק כדי להסתכל עליה.
היא כבר יושבת, כאבו לה הרגליים.
ילדה קטנה עם הסוודר השחור שמנסה להתבלט כמה שפחות( בגלל זה גם
מצורפ לשחור גם ג'ינס) בתוך כל התל אביב הזאת והאנשים שזזים
בה.
ואז הגיע אשר והתחיל לדבר איתה.
היא פגשה אותו פעם לפני חודש באיזה פאב. היא  הייתה בת"א עם טל
והם ישבו עם אורי ואנשים... זה היה ביומולדת של אור.
הם ישבו ופתאום הגיע אשר התימני וביקש לקנות מים. בעל המקום בא
והעיפ אותו ובעט בו והפיל אותו והעליב אותו. כל הסצינה נורא
הצחיקה את טל ואת אורי כי זה היה כמו בסרטים.
אבל אותה זה העציב, היא עלתה לשירותים לבכות.
אז הפעם אשר התחיל לספר לה על איזו תימניה כמוהו שהצילה הרבה
יהודים בשואה והוא אמר לה שרואים עליה שיש לה נשמה טובה אבל
היא חושבת שבגלל שהיא אשכנזיה היא חושבת שהיא יותר טובה. הוא
גם שאל אותה אם היא רעבה והיא אמרה לו שהיא מחכה למישהו. אשר
התעצבן ואמר שזה בכלל לא מה שהוא שאל ושאם היא משקרת לו.. זה
לא נורא אבל אם היא משקרת לעצמה היא בעצם משקרת לקיבה שלה.
כאן הוא כבר נגע בנקודה רגישה, היא לא אכלה כמעט כל היום
                                                           
      כל השבוע.
אז היא התחילה לבכות ואז הוא הגיע ולקח אותה משם ומאשר
ומהאמת.
נכון שהוא איחר ביותר מרבע שעה ונכון שהיא חיכתה הרבה יותר
מחמשת הדקות שהוקצבו לו ללא ידיעתו אבל הוא בא.
והם אכלו פלאפל.