אור בודד באולם חשוך, מאיר עליי.
אני עומדת ומדברת, המונולוג בעיצומו, עוד אורות נפתחים
והמוזיקה מתחילה. באותו רגע פחות או יותר מסתכלים ובוחנים אותי
בשבע עיניים, 300 איש פחות או יותר- אולם מלא ואני חושבת לעצמי
שאסור לי לפשל פה- פשוט אסור!
כפרפר שבקטע אני מתחילה לרקוד, קפיצה פה, סיבוב שם, מרגישה
שהולך לי טוב ו... נופלת. משתטחת על רצפת פרקט קשה וקרסולי
מתחיל לכאוב. פה החלטתי לסיים את הקטע במוות טראגי של הדמות
והצלחתי.
מחיאות כפיים רמות נשמעו מכל עבר של האולם אבל כל מה שאני
הצלחתי לשמוע היו פעימות לבי שגברו על הרעש.
יום אחרי המופע הלכתי לרופא, הוא הודיע לי רשמית שרגלי לא
תחזור לעצמה וייתכן שלא אוכל יותר לקפוץ ולרקוד על הבמה כי אני
מסתכנת בשבר מאוד מסוכן.
בהתחלה לא קיבלתי את זה, אך כשניסיתי להמשיך עם הקרסול הפגוע
הובהר לי על פי מידת הכאב שהרופא צדק.
גורלי נחרץ. המשחק נקטע. אך אהבתי לתחום עוד קיימת. מאותו רגע
התחלתי לכתוב לאחרים וקיבלתי תפקידים שלא דרשו הרבה תזוזה.
הדברים אינם נוראים כפי שנראו לי בהתחלה.

שיעור תאטרון, נובמבר 2001