יש לה עינים כחולות ממש כמו השמיים ביום בהיר בלי עננים.
השיער שלה אדמדם וכשיש שמש חזקה אז הוא ממש ממש זורח.
כשהיא מחייכת אז משהו בתוכי נמס ואני לא יכול להתרכז בשום דבר
כאילו אין יותר בעיות בעולם ורק הפרצוף הזה עכשיו מולי.
שום דבר כבר לא חשוב עכשיו.
הצחוק שלה מתגלגל כמו של ילדה בת 5 שראתה בפעם הראשונה
את אריק ובנץ מרחוב סומסום. כשהיא מתחילה לצחוק ממשהו אז
אי אפשר לעצור אותה. וגם אם זה הדבר הכי עצוב בעולם
פתאום זה יראה גם לי מצחיק.
כשהיא בוכה אז כל העולם שותק- כמו שהשמים מעוננים ויורד
הרבה גשם וקר בחוץ וכולם בדיכאון.
אבל אני יודע שעוד מעט תזרח השמש והיא תחייך אלי שוב.
יש לה נקודות חן בעל מיני מקומות בגוף.
לפעמים הייתי רוצה להיות נקודת חן כזאת. לפעמים לא.
לפעמים היא אוהבת אותי ולפעמים כמו עכשיו היא לא כל כך.
אני תמיד אוהב אותה.