זמן רב שלא נפגשנו. לוח אבן על גבעה מוריקה ועץ ערום מחמת
הסתיו לא מספקים לי את החום מפני הרוח שנושבת שם. החום שאתה
נתת. המקום הזה מת. אני לא הולך לשם יותר.
כשהלכת, ירד גשם. העולם כולו בכה. כולם ידעו את גדולתך
ועוצמתך. הימים שאחרי היו חסרי צבע, אפורים. כאילו הגשם שטף כל
שמחה. אולי לפרחים לא היתה כבר סיבה לפרוח ולציפורים סיבה
לשיר. או שמא בלעדיך לצבעים אין שום חשיבות.
זאת תחושה מוזרה, הכאב הזה. החוסר. עד עכשיו חשבתי שכאב
פאנטום פירושו כאב באצבעות הזרוע שנגדמה. אך אין זה כך. כאב
פאנטום הוא כאשר אתה רוצה להניע אצבעותיך ונזכר שהיד כבר לא
שם. זה לא כאב פיזי. או כאב נפשי, כמו תשוקה שיוקדת בך וגורמת
לחשוב ש- "הנה, אתה משתגע". זה פשוט האכזבה, "אה, כן. אתה לא
כאן יותר."
תקולל המלחמה שהפרידה אותנו, עוצרת מהלכו של זמן כאילו תקעה
טריז בגלגליו של שעון. עוד לפני לכתך ידענו כי ממלחמות לא
צומחת טובה אלא רק אובדן. לעולם לא אסלח למלך שהיה כסומא
לאהבתנו ושלח אותך לקרב. רק לך אני סולח, על שקמת והלכת. כי
אני יודע שלא הייתה לך ברירה.
פשוט הלכת. ניסיתי לומר ש- "זה כלום. כמו שהגעת, כך הלכת,
והעולם לא ייעצר במקומו". קמתי לבד והלכתי לבד ואכלתי לבד. אבל
העולם האט. הרגעים שאני מקשיב נהפכים לנצח. ואין זה מדויק שאני
חושב עליך. אני פשוט מקשיב למילים הנאלמות שהיית אומר, אילו
היית כאן. אני ממשיך לדבר איתך כל יום, כאילו היית איתי, כמו
משוגע. מעולם לא דיברתי עם מישהו ככה ורק עכשיו אני מתחיל
להבין מה המחיר כאשר יש חבר כמוך.
כשהיית איתי, הייתי צריך להגיד רק חצי משפט כדי שתבין אותי.
לא הכרתי אחר שעשה זאת. זה היה נפלא. זה גרם לי להרגיש שפוי,
נורמלי, לחשוב ש- "הנה, יש עוד מישהו שחושב כמוני". עכשיו לא
מבינים אותי. לא קולטים מה אני רוצה. אני בעצמי, כבר לא בטוח
מה אני רוצה. הכל מתגמד לרצון שהכל יחזור להיות כבעבר.
שתחזור.
כשסיפרו על אהבה, אמרו שזה מישהו שיגרום לדם לרתוח בעורקיך.
שיגרום לך פרפרים בבטן ויגרום לך לעוף מרוב אושר. אני לא מרגיש
כך כלפיך. אני אוהב את מיכל. היא גורמת לי להרגיש ככה. אבל אתה
גורם לי להרגיש ריקנות. כשאני חושב עליך, אני מרגיש רק
געגועים. משהו קהה וחסר כל אחיזה. עצב. אולי זאת אהבה אמיתית.
לא זו שבנוכחותה תעוף, אלא זו שבהיעדרה תשקע.
יונתן, יקירי. לעולם לא תדע כמה אתה נדיר. אני מקווה שאתה
מאושר היכן שאתה נמצא. ממני, דוד.