רק כשהחורף מתקרב, אני מגלה עד כמה התגעגעתי אליו.
הדביקות הסכרינית של הענבים והאבטיח, הגופים המיוזעים והריחות
האופייניים להם, הזילות הזנותית של הלבוש והמוסיקה והתמסחרות
המין על כל אופניו. האהבה הצבועה, השמחה הכימיקלית, החיבה
המלאכותית והביחד המעושה. החופש הבלתי-מוחלט, זה שמשעבד אותך
לעצמו והבזבוז הנהנתני, יד ימינו. כולם כאילו נגוזים עם בוא
החורף, עת נשיאים כבדים נושאים אשליה של ברכה קדורנית נישאים
על כנפי הנחליאלי הראשון.
לבי מתחמם בחשבי על החורף. חום אמיתי, פנימי. כזה שיש רק אחד
מסוגו, ולא אחר. המבט האינטרוספקטיבי, זה שמשוכנע בצדקתו,
הבוחן כליות ולב, ואולי יותר. כשקר בחוץ והנחמה היחידה באה
מפנים, הכי טוב להצטנף בתוך שמיכת-נוצות עבה, להתחמם אך ורק
מכוח הילת החיים שלך הבוערת יותר מתמיד כשמרגישה ולו קצה קיצה
של תשומת לב, תהא האחרונה קטנה ונדירה ככל שתהא.
יש הרואים בכך ווינטר בלוז ושרים שירים עצובים בעלי מקצב איטי
וכלי מיתר. אולי פעמונים, אפילו עוגב. לייף אין מונו. ערוץ שלם
ממוסיקת החיים נפסק ומתנקז אל השני, מצמצם עצמו לכדי מנגינה
חדגונית ונטולת נפח. אבל החורף הוא אמפליפייר. מפצל ומגביר
ומעשיר את הקולות. הוא סאב-וופר אקטיבי ומערכת סראונד. אבל לא
מהסוג של הקיץ, זה מאלומיניום ונירוסטה ועטיפות ניילון
הרמטיות. זה שירון פאר מוכר באחת-עשרה אלף ותשע-מאות תשעים
ותשעה שקלים חדשים בלבד, ומי שיטלפן עכשיו יזכה גם במגהץ קיטור
אפנתי במתנה (לא כולל דמי משלוח). לא כזה אלא אחר. מהסוג שאתה
יכול למצוא בבית עבוט קטן, בסמטה חשוכה בעיר זרה דוברת איזו
שפה הודו-אירופית. מהסוג שעשוי עץ שרוט, אולי קצת דפוק. זה
שניגן פעם שוברט לזקן בוסטוני שהגרמופון שלו שבק חיים ובקושי
הוא מצליח להבחין בין הנכד שלו, שבא לבקר אחת לשנה בת'נקס
גיבינג, ובין ספילדינג שצרח 'אמא' כשהארטילריה של הפאקינג
קראוטס הורידו לו את הראש בדי-דיי. זה שהשמיע פעם בל וסבסטיאן
לסטודנטית תפרנית בפרנקפורט שהוריה זרקו אותה מהבית בשל
התעקשותה לחיות את חייה-שלה ולא את שלהם, שמשתדלת ככל יכולתה
לגרד את הגרושים שיסדרו לה את שכר-הדירה, שכר-הלימוד ושכר-חייה
המונוטוניים שעוברים להם ממבחן לתרגול לעוד גבר מטונף שיאפר לה
על הסדינים ויגיד שהוא לא מוכן לקשר. והנה עכשיו כל המערכת הזו
עומדת בדירה השכורה שלך בתל-אביב-ירושלים, ואתה מנמיך את
הווליום קצת, כי בחושך, לבד, בשקט, פתאום כל צליל חשוב וצועק
ומבקש לתת את כל שיש לו. וגם זה לא הרבה.
ואתה מסתכל על כל החיים שלך, שזה לא הרבה, ויודע מעט מאוד
ומבין עוד פחות, מודע לכך שאתה חייב לדבר עם מישהו, אבל יודע
שאתה בחיים לא תעשה את זה, רוצה להחזיק מישהי קרוב אליך, אבל
משוכנע שאין סיכוי שזה יקרה.
היא לא תבין.
ואתה בונה לעצמך נשות-שלג וארמונות קרח וילדי ברד וחלומות גשם.
ודברים שתעשה עשויים פתיתים רכים, ודברים שאתה מתאווה אליהם
כולם ככפור אשר על האדמה, וממעל נטיפי מים קפואים של מקצוע
וקריירה ואולי גם ביטוח מנהלים. אבל הכדור מסתובב והקיץ חוזר.
השלג נמס והארמון שלך עוד מעט קט וקורס לתוך שלולית החלומות
המתאדים שתפרת לעצמך ממעט החומר שנשאר לך בפק"ם. ואתה כל-כך
רוצה להחליף את החומר האמיתי בזה המזויף, ולקנות בכסף קצת
משמחת החיים הקיצית שנראית כמגפה שכולם כבר חטפו. וכל הנסיכות
הממשיות שכמו פרחים המבצבצים ומתחרים על השמש כבר מתות לגור
אתך בארמון שנראה להן כעשוי זכוכית ובדולח כועסות עליך שאתה לא
בא, ולא הולך, ולא מדבר, ומה לעזאזל אתה רוצה.
מה הן רוצות?
כל-כך הייתי רוצה להחליק עכשיו על איזה אגם קפוא, כזה בלי קוים
אדומים תחתונים או עליונים. כזה שאך אציג עליו את רגלי ולהב
המחלקים יוביל אותי במעגלים קטנים וחינניים למעלה והלאה אל
הסילואים המלאים עד להתפקע בחומר ממנו עשויים החיים. שיתנו לי
כבר את הכרטיס היחיד שהכספומט הארור של בנק החלומות לא בולע.
כאילו שיש לכל אנשי העסקים האלה מה לעשות עם כל הכמות הזו. הם,
את התואר שלהם בכלכלה ומנהל עסקים כבר עשו, והעו"ש שלהם מפוצץ
בכלום, ומה שאבוד אבוד.
אבל אין לנו חורף אמיתי בארץ. וגם אגם לא. ואם היו שניהם, היו
קצרים וקטנים ודחוסים מדי באנשים, כמו איזה איקאה ביום הפתיחה,
ולא היה לי מקום לזוז, והייתי מחליק ונופל, והייתי תומך בעצמי
בעזרת ידי, מוכנית. ופוליטקאי או מורה או סתם רס"ר משמעת שעוד
לא למד את שאני כבר שכחתי יעבור עליהן בהחלקה זריזה ויקטום
אותן. יופי. גם אם עכשיו אמצא את הויזה שלי לעולם האמיתי, לא
יהיו לי אצבעות להקיש את הקוד הסודי ולאחריו סולמית.
ואני יכול לבכות את מר גורלי כמו כל נאד אחר שחושב שרע לו, אבל
הקיץ יגיע מהר מדי, והקרח יהפוך דק, ואני אפול למים העמוקים.
ואני חרא של שחיין.

"All the white horses have gone ahead"