עליי להזהירכם, הסיפור הבא עוסק במוות. לא סתם מוות, מוות
המוני. מאות עד אלפים נהרגו. וכולם נהרגו עם הגנה על המלכה
המלוכה והכתר. הם חיו עם חזון ומתו בפסון. הם היו נמלים.

הכול התחיל כשהייתי בת 3, עברנו לבית פרטי והחצר ליד הבית
הייתה חול בלבד. ואז גיליתי את אהבתי האמיתית. הריגת נמלים.
השקעתי את כל זמני החופשי במציאת דרכים מיוחדות להרוג אותן.
זכוכית מגדלת הייתה קטנה עליי, הרגל שלי לא דרכה אפילו על נמלה
אחת- אני הייתי מקורית. הדרך האהובה עליי הייתה "מיטת
העינויים". מקל ארטיק עם דבק פלסטי שלכד נמלים (לא תמימות
רבותיי, הן היו אויב רשע ואכזר), ואז הייתי מבתרת חלקים מהם.
ההנאה הייתה מרובה והאפקטיביות מרבית. עם 10 מקלות ארטיק לכדתי
מאות מלים ביום. אבל לא נראה כי הגעתי לגרעין שלהן. ידעתי שהן
מקבלות הוראות מלמעלה, ידעתי גם מי זאת ה"למעלה", אבל הלמעלה
היה כ"כ למטה באדמה עד שלא הצלחתי לתפוס אותה. עשיתי הכול,
חפרתי באדמה, פרסמתי מודעות מבוקשים, הצעתי שוחד של חסה לנמלים
מבחוץ אבל כלום לא עזר. במשך 10שנים חיפשתי אותה, הרגתי בשביל
להגיע אליה אבל לא מצאתי אותה.

לילה אחד חלמתי עליה מזמינה אותי, צוחקת עליי. היא לכדה אותי
והתעללה בי עם מחושיה הענקיים. צרחתי, התחננתי לרחמים אך עם כל
בכי צחוקה גבר. כשהתעוררתי הייתי מלאת מוטיבציה למצוא אותה,
ישר אחרי בית הספר התחלתי לחפור באדמה. בסביבות 10 בלילה הגעתי
לשם, למפקדה. חיפשתי אחריה ורק אחרי הריגת אלפי נמלים ולקיחת
מיליוני נמלים בשבי סוף סוף מצאתי אותה, היא לא נראתה מיוחדת,
רק שמנה יותר מהשאר. הרמתי אותה בידיי ופצפצתי אותה עם
אצבעותיי. ההרגשה הייתה מושלמת וצרחתי כמו מטורפת מרוב שמחה.

אחרי שהרגתי את המלכה כל הנמלים נעלמו, בלי הנהגה לא היה להם
למה להישאר. ואת האמת, עכשיו מה זה משעמם לי.