מחר היא טסה מכאן, היא לא תהיה יותר שלו, הוא יודע את זה.
הוא מלווה אותה לשדה תעופה, הידיד הכי טוב שלה, הוא שם עם כל
המשפחה, עם כל הדודים והשימחה, היא נוסעת, והוא המבט שלו מסגיר
אותו.
הם היו פעם ביחד  איזו תקופה, הוא רצה יותר היא פחות, זה נגמר.

הם היו ידידים איזו תקופה, הוא מצא לעצמו מישהי , היא מצאה
לעצמה.
הקשר בינהם התנתק, רק בארועים של משפחה הם עדיין נפגשו, חברי
ילדות.
ההורים חברים כבר שנים, שלום שלום כל מה שהיה בינהם בשנים
האחרונות.
היא נפרדה מהמישהו שלה, הוא עדיין היה עם המישהי שלו, היא אהבה
אותו, אבל לא אמרה מילה נתנה להם לחיות ביחד בשקט לא רצתה
להכניס תהפוכות לחיים שלו.
תמיד אמרה "הוא סבל כבר מספיק ממני אז, מגיע לו שקט עם זוגתו "
ותמיד אמרו לה, תנסי, תאמרי לו מה את מרגישה, אולי שוב תפרח לה
אהבה.
הם עומדים בשדה תעופה, היא מביטה בו לרגע, מחכה שיגיד מילה,
הוא שותק, אף פעם לא היה דברן גדול. גם כל המשפחה סביבה כולם
מאושרים באושרה.
לאורך חייה הוא היה האדם היחיד שהיה בקשר איתה ונשאר בקשר
איתה, תמיד שואל מתעניין מה איתה מה שלומה.
היא אהבה אותו, אבל לא אמרה מילה, היא לא רצתה להרוס לו את
האהבה שלו הגדולה.
היא מתקרבת אליו לתת לו נשיקה בלחי, אומרת לו בשקט "אני רוצה
הזמנה לחתונה" הוא מביט בה ואומר "את תהיי הראשונה לדעת ".
היא עולה במדרגות לקומה השניה הפעם לבד, מביטה בו, לא מסירה את
עיניה כאילו קיוותה שכמו איזה סרט הכל יפסק והוא ירוץ אליה
ויאמר לה שגם הוא אוהב אותה.
הוא רק הביט, אף פעם לא היה דברן גדול.
רעש המנועים סתם לה את האוזניים, היא פתחה את תיק הצד שלה,
מכתב ממנו ורק מילה אחת "בהצלחה " הוא השביע אותה עוד באוטו
בדרך לשדה תעופה שתפתח את זה רק במטוס, אז הנה היא פתחה ורק
מילה אחת "בהצלחה" ... הוא לא היה דברן גדול .
היא כבר לומדת שם שנתיים, מצאה לה חברים, לארץ היא חוזרת רק
בפסח לביקורים.
עדיין אוהבת אותו, לא אומרת מילה, ולא ממשיכה הלאה, התקווה
המדהימה הזו שזו שאיתו יום אחד תעזוב, מקננת בה, היא לא מרשה
לאף אחד לגשת לליבה יותר, היא מחכה, עד שיתחתן, ואז יהיה
בשבילה הזמן לוותר.
שנה שלישית, אוטוטו תואר ראשון היא מביטה בשעון, מתקשרת לארץ
לאמא לשמוע מה קורה."שום דבר חדש, הכל כרגיל " מנתקת את השיחה
לא לפני ששמעה את כל הריכולים על כל המשפחה.
 דואר הגיע אליה לדירה, אי שם בלונדון האפורה "הינכם
מוזמנים..." החתונה, והנה היא נשברת לרגע. התקווה נגמרה.
מתקשרת מהר אליו "מזל טוב !!" צוהלת ושמחה, לעולם לא תגיד לו
איך היא באמת מרגישה, "תודה" הוא עונה.
עוד שיחה של שעה על אה ועל דא, על מה שיהיה ועל מה שהיה.
היא חזרה לארץ בשבילו, בשביל החתונה, לראות פעם ראשונה את
אהובתו, בשמלת כלה.
היא לוחצת ידים "בקרוב אצלך " כולם משיבים, והיא מחייכת,
מהנהנת, אומרת תודה.
הם עולים לחופה, היא יושבת שורה ראשונה עם כל המשפחה.
קודם עולים ההורים יד ביד שלובים, קודם חתן אחר כך כלה, והיא
נדהמת מביטה.
עכשיו הוא עולה איתה, מנגינה ברקע, שקט מסביב, והיא עוד שניה
קופצת חבל שזה לא בסרט.
שותקת ולוחשת בליבה  "אני כל כך אוהבת אותך" ...
בחופה הם עומדים, הוא לצידה של אהובתו.
לא מביט באהובתו לשניה, רק מביט בהיא בשורה הראשונה שיושבת
עם כל המשפחה.
היא מנסה לעצור את הדימעה שיורדת לה, אבל לא כל כך מצליחה.
"אם אשכחך ירושלים , תשכח  ימיני ".והיא בליבה "אם אשכחך אהובי
, ישכח גם ליבי "
נשיקה.
זהו החופה נגמרה, היא רצה לשרותים לראות את פרצופה, פרצוף של
פחדנית.
היא חוזרת שוב ללונדון, שוב שדה תעופה, הוא נוסע לירח דבש עם
אהובתו באמריקה.
היא לעולם לא תדע שהוא אהב אותה, הוא לעולם לא ידע איך היא
הרגישה.
לדירה בלונדון שוב מגיע דואר, אמא שלחה תמונות מהחתונה.
היא תולה את התמונה, כשלא תשכח לנצח שאותו היא איבדה.