בחושך...
ביער המרוחק כמה מטרים ממושבה קטנה, עם אנשים קטנים וצרות
קטנות, והכל שם קטן...
הולך, ואחריו מתנופפת לה גלימתו,
אדומה כדם,
והוא כולו אפור... שיער שחור כחושך מתפרע ברוח הקרירה...צעדיו
נשמעים עם שבירת העלים.

כתבתי את זה כל כך ממזמן, וכל פעם כשאני קוראת את זה, זה עושה
לי צמרמורת.
יש לי בעיה עם סופים, במקרה הזה אפילו אמצע אין, אז ניסיתי
לכתוב שוב ושוב המשך לאותה התחלה, המשך שירצה אותי, סיפור
שבסופו אומר : וואלה, שיחקת אותה יעל.
ומה לעשות שבכל פעם כשכתבתי לאותה התחלה שאהבתי כל כך המשך,
ההמשך אף פעם לא השתווה לאותה התחלה.
ובדיוק לפני כמה ימים הושבתי את עצמי בכוח בכדי למצוא המשך,
פתאום צץ לי רעיון ואז גם סוף ואמצע והתחלתי לכתוב ולכתוב אבל
כשסיימתי פתאום הסתכלתי על מה שכתבתי ולא יודעת, לא הרגשתי את
ההרגשה המיוחדת הזאת של הרגשת השלמות עם מה שעשיתי.
אז חשבתי אולי בכל זאת אני אתן לזה צ'אנס ונראה כבר איך אחרים
יגיבו אבל אז אמרו לי את הדבר שידעתי אבל לא רציתי לשמוע, שמעי
יעל, זה לא משהו.
שמעי יעל הסיפור גרוע.
אז מחקתי הכל. כן, מחקתי הכל.
פשוט בלי שום היסוס, בלי שום מחשבה תחילה מחקתי הכל.
אני שתמיד אומרת "שכולם יזדיינו, לא אכפת לי מה כולם חושבים
אני אעשה מה שבא לי".
אני שיודעת לשקר לעצמי כל כך בקלות.
אני שאכפת לי כל כך.
אני שהדבר שהכי רוצה בעולם זה להשתנות...