כבר בבוקר ידעתי שיהיה לי יום רע, כתבתי קטע רע, זה עושה יום
רע עכשיו אני כמו אי-יה והכל רע לי ומעצבן אותי. אסור להתחיל
בוקר בכך שכותבים על כמה העולם חרא, זו נבואה שמגשימה את עצמה,
הנה, רק
צהרים ואני כבר מאמינה במה שכתבתי ומרחמת על עצמי.
אבא אומר שבכי נובע תמיד מרחמים עצמיים, אני בוכה המון.
גם אי-יה בכה המון ופו וחזרזיר לא הבינו למה, הם אף פעם לא
קלטו שהוא פשוט יכול לראות את חצי הכוס המלאה. אני מרחמת על
אי-יה, אפשר לבכות מזה, אף אחד לא מקשיב לו וכשבאתי לדבר איתך
גם לא הקשבת, אי-יה אומר שזה כי אין לך מוח, רק צמר גפן חום
שהתעופף בטעות לתןך הראש שלך אז אתה לא יכול לחשוב, אבל אני
יודעת שאתה יכול לחשוב ולדבר, איתה אתה תמיד מדבר, אז מה? יש
לך צמר גפן רק כשזה נוגע אלי?! איך זה שלי יש כוח אליך.
לפו תמיד יש סבלנות לשמוע את אי-יה, גם אם הוא לרב לא מבין
אותו, וכריסטופר רובין גם מקשיב וגם מבין. חשבתי שאתה
הכריסטופר רובין שלי, אבל מסתבר שאתה אפילו לא פו, כשמדובר
בי.
הנה, אני שוב בוכה.