השעה 2 לפנות בוקר. אני יושב מול המחשב, חיוור מיותר מדי קפה,
ומשיזוף ברוורס של מסך הנאון שלי.
יש לי עוד שבוע לדד ליין שלי. אלפי קוראים מחכים בציפיה,
מתוחים כמו החגורה שמחביאה את הכרס שלי, לספר ההמשך של הספר
הראשון שלי. פרסומים מחוף לחוף ומסע שכנוע נלהב לווה את יציאת
הספר הזה. הסינגל הפך להיות הפסקול של החיים שלי, בשבוע
האחרון. אתם יודעים, אני בטוח שאחרי שאני ימות, מישהו יוציא את
הפסקול של החיים שלי. טוב, האמת שאני די בטוח שלא, אבל זה דבר
שאני הייתי רוצה. בכל מקרה לי יש רק שבוע, וכמובן שאני לא
כתבתי אפילו מלה אחת.
הספר הראשון שלי היתה הצלחה גדולה. מקום ראשון במכירות למעלה
מחודשיים כל המבקרים התלהבו ואז כל העם התלהב ואז נהיה באז
סביב זה, ולכן כולם צריכים לקנות כדי להבין על מה לעזאזל הבוס
מדבר, כדי לחזות במו עייניך במטאור הנוסק בשמי הספרות, כדי
שתהיה בעניינים, כדי שיהיה לך עוד פתח מילוט מהשעמום.
אני לא אוהב אותו כל כך. כאילו אני אוהב אותו, אבל יש לי
סיפורים הרבה יותר טובים שכולם משתינים עליהם בקשת, אבל, למי
אכפת?
החתימו אותי על חוזה שמן נתנו לי שנה לכתוב ספר המשך, או לפחות
להמשיך בקו של הראשון.
שלא תחשבו שחגגתי ואני עכשיו אוכל את מה שאני קוצר, כי זה לא
נכון, אני מהתחלה כבר התיישבתי לכתוב, אבל אני לא מצליח לחבר
משפט אחד הגיוני, שלא לדבר על חכם.
גיליתי שהרבה יותר קשה לכתוב את הספר השני מאשר את הראשון.
עכשיו כבר יש לי קהל, יש לי יעד שאני צריך לכוון עליו ולפגוע
בו, יש לי משהו להשתוות אליו, ויותר מהכל אין לי זעם.
חסר לי את אותו מרכיב שיחד אותו, את הדבר שהזין אותי אז
בכתיבה. אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה בכיתי על אמת, ואני
באמת שלא מצליח להיזכר. בכלל גם הזיכרון שלי מתחיל להעלם,
אפילו הוא הבין שאין לו מה להיות פה. הרי אני חי את ההווה, את
הרגע, בדיוק מה שרציתי, ואתם יכולים לשאול את החברה שלי, כמה
אני רציתי את כל זה, כמה רציתי לחיות באמת, להיות אדם עם סדר
יום, עם דברים לעשות. ועכשיו איבדתי את כל מה שהיה קודם. טוב,
אני לא ילד, ואני יודע שאת לא יכול לרקוד בשתי חתונות, ואני
מניח שעדיף לי ככה, בחיים האלה. ודווקא עכשיו, כשאני מתחיל
להשלים עם זה, דופקת המציאות בדלת, או בטלפון, או במברק מהיר,
אי מייל או משהו, ומזכירה לי שהזמן אוזל ושאני צריך להספיק
לכתוב.
בהתחלה חשבתי לכתוב על החיים שלי, או על איזה אירוע שהיה לי
בחיים ככה אוכל לשנות אותו כמה שארצה והוא עדיין ישאר אמין, אז
חיפשתי נושאים מעניינים בחיי, וגיליתי שיש לי חור רציני
בזיכרון. חבל שאין רופא שיניים למוח, מישהו שהיה סותם לי את כל
החורים וממלא אותם בזיכרונות מזהב.
לא היה לי מקום אחד שבו גדלתי, עברנו שלוש פעמים דירה, ככה שזה
לא מספיק כדי שזה יהיה נדודים, וזה יותר מדי מכדי שיהיו לי
זכרונות שלמים ולא רק מבזקים.
אתם רואים, כשאתה גדל בבית שלך, ומגיע איתו עד לגיל הנעורים,
נשארים שם כל מיני חפצים שלך, חפצים שנושאים אותך בתוכם. ולא
רק החפצים, גם הקירות והחלונות והמיטות. כל מילה שאמרת, כל דבר
שעשית, הם סופגים בתוכם ואני מוכן לשים על זה כסף שהם לא מגלים
לאף אחד, אם היה לך סוד שהיית צריך לגלות למישהו, היית יכול
להיכנס לחדר שלך ולהגיד אותו, והיית שקט, כי ידעת שאתה בחברת
טובה, שכאן הסוד ישמר.
לעתים, אבל, הם היו רומזים למישהו, בריח המיוחד אך ורק לחדר
שלך, בצורה המיוחדת שבה האור בדיוק נפל על המיטה, בכל מיני
דרכים.
את כל זה אני יודע מחברים, מדברים שראיתי, ששמעתי. לי אין כזה
חדר, ואין לי חפצים ישנים. הדבר היחיד ששמרתי מפעם זה את עצמי.
לכאורה זה מספיק, לא? אבל אנחנו בני האדם, לנו זה אף פעם לא
מספיק.
אז ככה פסלתי את הילדות, למרות שפתאום עכשיו אני נזכר באיזה
סיפור קטן ויפה שאולי ראוי יהיה שאני אספר אותו.
היה זה לפני זמן רב. גרנו בירושלים אז, ואנוכי ילד קטן וחלמן
שלומד בבית ספר. אני זוכר את עצמי יושב בשיעור ומשתעמם, ואז
מתחיל להסתכל על אחרים, מנסה לחשוב על מה הם חושבים. לפעמים
הייתי קולט מישהו אחר שגם משוטט על אנשים אחרים, ואז היו
מבטינו מצטלבים והיינו מחייכים אחד אל השני, יודעים ומבינים.
היה זה יום שני. היום השנוא עלי ביותר מבחינת מערכת השעות.
משום מה, הרושם הזה על יום שני דבק בי לנצח ועד היום אני מנסה
לחיות כמה שפחות את היום הזה. אני זוכר שגם מאוחר יותר, בחטיבה
ובתיכון, זה היה היום המקולל, ותמיד היו בו שניים, ולפעמים
אפילו שלושה שיעורים צמודים עם המורה שאני הכי פחות אהבתי,
במילים יפות.
אני מניח שלכל אחד יש יום כזה, שהוא הכי פחות אוהב מהשאר, ואני
מניח שאצל כל אחד זה מסיבות שונות ואחרות, אצלי בכל אופן, זו
הילדות אשמה.
הכל מקרה, היה זה יום שלישי חורפי, טיפוסי בבית הכרם. שקט
מסביב אני במושבי שליד החלון, מביט לסרוגין מבעדו, לעיתים מביט
באנשים, ולעיתים בחן, המלכה של הכתה, הילדה שאהבתי באותם
זמנים.
נהוג לומר שאהבה ראשונה לא שוכחים, והיא חזקה מהכול, אבל האמת,
אני אפילו לא זוכר איך היא נראית. סביר להניח שלא הייתי זוכר
את שמה, אם היא לא היתה כלולה בסיפור הזה.
היא בטח היתה החברה הזאת שתמיד ששואלים אותך אם אתה זוכר את
השם של החברה הראשונה שלך, ואז אתה אומר איזה שם, ואז נזכר, אה
כן, היתה גם עוד אחת ביסודי, אבל זה לא ממש נחשב, נכון?
לא. זה לא ממש נחשב. אני משער שכשאומרים האהבה הראשונה,
מתכוונים לנשיקה הראשונה, עכשיו, זה דבר שבאמת לא שוכחים
בקלות.
בכל מקרה, נחזור לסיפור. ישבתי לי בשעות הצהריים בכיתה, ובהיתי
בנקודה סתמית בחלל האוויר. הייתי כל כך שקוע בזה, ולא שמתי לב
לירון, החבר הכי טוב שלי, באותם ימים. " כדור הארץ לפן"
פן. זה השם שהוא נתן לי. הוא התכוון לפיטר פן, כלומר לזה שאני
מעופף. אני קראתי לו חרגול. סתם בשביל הכיף. התנערתי משרעפי,
והסתכלתי סביב "מה כבר היה צלצול?" אמרתי בפליאה והתחלתי לארוז
את הדברים שלי. חרגול צחק "מה אתה עושה, יש עדיין עוד שעה."
הסתכלתי עליו ופי נפער באכזבה. "בחיי פן, אתה כל כך מעופף" צחק
חרגול.  כמה בנות שישבו לא רחוק משם צחקקו להם, ואני חשבתי שזה
עלי. גם זה דבר שהשתרש בי. כל פעם שאני שומע בת שמצחקקת, אני
בטוח שזה עלי.
חרגול לקח אותי הצדה, והראה לי את הגנבה הכי גאונית שלו אי
פעם. הוא אמר לי שהוא נכנס לחדר מורים, ופתאום הוא רואה את
הארון של המורה פתוח. הוא תמיד אומר את זה ואני אף פעם לא
מאמין. הוא יודע את זה אבל הוא עדיין אומר את זה, אתם יודעים,
בשביל הרקורד. בכל מקרה הוא מספר לי שהוא גנב דף של מדבקות
טובות, וחבילת נעצים. עכשיו, נעצים, זה היה הלהיט של בית ספר
שלנו, עם היית משיג נעץ, היית יכול להיות מלך, עם השתמשת בו
נכון. נעצים, באותם ימים, היו הדברים הכי מגניבים שיש בשטח.
והשימוש היה פשוט, כל מה שהיית צריך לעשות, זה לשים נעץ על
היעד הנבחר, שזה בדרך כלל הכסא של המורה, עם הפנים למעלה. כך
היינו מבלים שעתיים נעימות כל בוקר, בשמיעת צרחות הכאב
וההפתעה, מכל הכתות הסמוכות, בצפייה בשיאים חדשים של קפיצה
לגובה ממצב ישיבה, וממחקרים לתפיסת הפושע הנתעב. כמובן שזה
נהיה קשה יותר ויותר עם כל יום שעובר, אבל אם היה דבר שבאמת
חידד את המוח שלי בבית ספר, אלו היו משחקי החתול והעכבר האלה
עם המורים.
בזמן שהוא הביא לי את הנעצים האלו, זה כבר היה כמעט בלתי אפשרי
לשים את זה למורה, ובכל מקרה, לנו היה שימוש טוב יותר בשבילם.
באותם זמנים, אני לא הייתי קיים בשביל חן. היא התעלמה ממני
כאילו הייתי אוויר. הייתי חייב  
למשוך עלי את תשומת לבה בדרך כלשהיא, וזו נראתה לי דרך טובה.
הרי אין יותר מגניב מנעצים, נכון?
אז יום לאחר מכן, הגענו מוקדם לכיתה וטמנו את הנעצים עם השוואה
מושלמת. תכננו גם לקרוא לה בדיוק שהיא מתיישבת, כדי שהיא תסתכל
עלינו ולא על הכסא בזמן שהיא מתיישבת.  התרווחנו בכיסאות, עם
חיוכי אושר מרוחים על הפרצופים שלנו. אחרי הכל אנחנו הולכים
לצאת מכאן כוכבים היום, ולי תהיה, סביר להניח, חברה חדשה.
חיכינו וחיכינו, ונחשו מי לא בא? בדיוק. התלמידים מגיעים,
הכיתה מתמלאת והיא לא נראית באופק. השיעור מתחיל ואנחנו כבר
מיואשים. לאחר שהמורה עושה בדיקת מוקשים שגרתית בכסא ובשולחן
שלו (לא פעם קרה שמורה דפק שעצבנות את ידו על השולחן והרים
אותה בתוספת חיננית של גוש מתכת מכוסה דם)  והתחיל להקריא את
השמות.
לבסוף השתרר שקט, ומורה רצה להתחיל בשיעור, ואתם יודעים מי
נזכרת להגיע לכיתה. אני וחרגול ברקיע השביעי, הגברת לא יכלה
לבחור לעצמה עיתוי יותר מוצלח, כשכולם בשקט ומתבוננים רק בה.
חן מתנצלת ונגשת למקומה. היא מניחה את התיק ומתיישבת, מייד
נשמעת הצווחה שחיכינו לה, ואנחנו מתחילים להיקרע מצחוק. לאט
לאט אנחנו נרגעים ושמים לב שמשהו לא פועל כל כך טוב בתוכנית
שלנו, אנחנו מביטים סביב ומגלים שאנחנו היחידים שזה מצחיק
אותם. חן בהיסטריה, בוכה, החברות העלוקות שלה מטפלות בה,
והמורה אדומה מכעס. היא אומרת " אני לא מאמינה לזה. אני פשוט
לא מאמינה, לפנות אחד כנגד השני! לעשות דבר כזה לחן, ילדה כל
כך עדינה! איזו שערוריה! אני רוצה לדעת מי עשה את זה!" כולם
שותקים, והיא פונה לחרגול, עבריין מועד. "אדון ירון הנכבד,
תגיד לי את האמת, אתה עשית את זה?" חרגול בפניקה, הוא מעולם לא
ראה את המורה כל כך נסערת. הוא נשבע באמא שלו שלא הוא עשה את
זה. "אתה יודע מי, אם כן?" שואלת המורה וחרגול מהסס, שבריר
שנייה זה של היסוס הספיק, ולפתע כל הכיתה, נגדנו. "תתביש לך
חרגול!" "איך אתה מעז" "חרם על חרגול" נשמעו קריאות מכל עבר.
ואז הוא נשבר. "די, די!" הוא צעק. "אני לא עשיתי את זה! זה
הוא, הוא עשה את זה, הוא חשב על זה והוא עשה את זה!" הייתי
בהלם מוחלט "חרגול! מה לעזאזל אתה עושה?"
השולחן שלי היה פינתי מאחורה, נחשב למקום הכי טוב עד אז, אבל
אין דבר בלי חסרונות, ואני מצאתי את שלי. כל הכתה הסתובבה עלי,
ובראשם המורה, המפחידנית. "ובכן, אדון שגב, האם ירון דובר
אמת?"
עכשיו תגידו לי אתם, מה אני יכולתי לעשות? מה להחזיר לו
ולהכחיש? להגיד שאני לא יודע על מה הוא מדבר, או שעלי להודות
במה שעשיתי ולהתעלם מזה שהוא הלשין עלי?
ברור שהכחשתי. לא הייתה לי דרך אחרת. תארו לכם מה היה קורה אם
לא הייתי מכחיש. כל אחד יכול להלשין על ניר שגב, והוא לא יעשה
כלום? אז הכחשתי, אחרי הכל, הוא עבריין מועד, והתיק שלי נקי,
אז לי יש יותר אמון. "לא נכון, אני לא עשיתי כלום! אין לי מושג
על מה הוא מדבר! נשבע לכם!" (אמרתי נשבר) "אם כך," אמרה המורה,
"יש לנו כאן מקרה של מילה כנגד מילה, אני מאמינה" לפתע נשמע
כחכוך מאחורה, ופתאום הפוצית של הכיתה, שאני נשבע לכם שעד אותו
רגע לא שמעתי אותה מדברת החליטה לפתוח את הפה. "לא מדויק
המורה" אפילו המורה היתה בהלם "מה???" "אני ראיתי את ניר שם את
הנעצים האלה"   וווום. כל המבטים ננעלו עלי. ניסיתי לחייך
עליהם ללא הועיל. העברתי את מבטי מאחד לאחד ולא יכולתי להאמין
למה שקורה זה אנשים שכל הזמן טומנים נעצים. "נו בחייך, דני, רק
לפני שבוע אתה שמת נעץ, מה אתה עכשיו רוצה ממני?" שאלתי אחד
מהם "אוי זה שונה ואתה יודע את זה. אפילו המורה יודעת את זה.
אסור לשים נעצים לבנות!"  ופתאום גם חרגול פותח את הפה "כן
ניר, אל תשחק את המשחק אם אתה לא מכיר את החוקים." אני חושב
שזה היה הרגע שבו איבדתי את יכולת הדיבור. חן כבר התאוששה,ובאה
לצעוק עלי. התחילה מהומה אמיתית אחרי שהצעתי לסחוב לה את
התיקים, ואז המורה החליטה שהיה לה מספיק מכל זה, והיא הושיבה
אותנו במקומות."אוקי, אני הולכת עכשיו להעניש אותך ניר, על
התעלול הנבזי הזה. אתה תקבל שלוש מדבקות רעות. חרגול אתה וחן
תקבלו מדבקה אחת טובה." בום. בום בום בום. ואו. שלוש מדבקות זה
הרבה. לרגע לא יכולתי לנשום, בטח אתם עכשיו שואלים את עצמכם מה
זה אומר, ואני מצטער לאכזב אתכם, אבל המדבקות לא אומרות כלום.
פשוט יש לך שלוש מדבקות רעות. בזמנו, זה היה סוף העולם. נשבע
לכם שהייתי על סף בכי.
הייתי שקוע ברחמים עצמיים ולא שמתי לב למהומה שהתחוללה בכיתה,
וכשחזרתי, גיליתי שחרגול החליט לדפוק אותי עד הסוף "אני חושב
שהמדבקות אצל ניר" וווום. הפשלתי את מבטי, אל התיק. ושם הם
היו. מדבקות גדולות וצעקניות, עם סמיילי נחמד עליהם. ידעתי
שבאותו רגע נגמר העולם.