תמיד זה היה כך, בצורה זו או אחרת. היית אחר, נראה שכאילו
בכוונה. אני זוכרת  שכשהיינו קטנים תמיד הערצת את הגיבורים
הקשוחים האלה שחיים לבד, בשולי החברה, ורצית להיות כמוהם.
נו, הצלחת. מרוצה? היית קשוח, חיית לבד, בשולי החברה. היית
כמוהם. רק שלא היית גיבור.
או שכן? אולי היית גיבור של איזה עולם פנימי הזוי ומעורפל שאני
לא ידעתי עליו? יכול להיות. אני כבר איבדתי את הספירה לגבי
הדברים שלא ידעתי עליך. אני חושבת שהתאמנת בלהיות בודד, דווקא
עלי. ניסית להרחיק אותי ואני לא ויתרתי עליך, לא הרפתי. איזה
טעות. עכשיו כל מה שנותר זה הכאב העמום הזה, שלא נותן לדעת
איפה הלב, וכעס, כל כך כעס.
הרגתי את הכרית שלי היום. הטבעתי אותה בדמעות.
כעס על שהלכת בלי להגיד. כעס על שלא נתת לי לעזור. כעס על שלא
השארת לי זיכרון משלי להאחז בו. כעס על שלא השארת לי איך לאהוב
אותך. וכעס על רגשי האשם שמכים בי. רגשי האשם שאתה שולח אלי.
וכעס על עצמי שאני עדיין אוהבת.
עדיין אוהבת, כמו טיפשה, עדיין אוהבת ונאחזת ברגעים הקטנים
האלו של השגרה הפשוטה עוד שהינו יחד, ואתה היית מדבר על טיסה
לאנגליה בשביל לקבל תואר 'סר' שכל כך רצית, ואני הייתי צוחקת
ושותקת, שותקת וצוחקת, ותמיד מבינה ויש ידיעה שאתה איתי ומבין
גם כן. והיה אז טוב. טוב אמיתי. משהו שאתה לא מכיר היום, משהו
שכבר הספקת לשכוח את טעמו.
רגעים, רגעים. זה תמיד מה שיישאר לי. רק רגעים וגם על זה אני
אמורה להיות אסירת תודה. אני, אבל, לא. לא מוכנה להיכנע כך.
אני אלחם עליך. שום דבר לא יעצור בעדי, גם לא התודעה המנופצת
שלך. ידעתי שאתה תעשה משהו כזה. תמיד היית בלתי צפוי. זהו,
החלטתי. אני מכריזה מלחמה. אני אכבוש אותך מחדש. אני אלך למצוא
אותך, שם בבית המשוגעים. אני בטוחה שאתה מרגיש שם בבית.

                                                       

ביקרתי אותו שם. מפחיד. מה הם עשו לו. שטפו אותו לגמרי. לא
השיב לי מילה, לא התייחס אלי, לא זיהה אותי. אני לא יודעת מה
עלי לעשות. אני חייבת להוציא אותו משם, אבל הוא מסוכן בחוץ,
ככה הם אומרים. אני לא יכולה ככה. יותר אני לא הולכת לשם. זה
הורס אותי לראות אותך ככה.

                                                     

עברו יומיים, עבר שבוע, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך. ככול
שאני חושבת יותר אני יותר מבולבלת. הגעתי למסקנה שאתה כן זיהית
אותי. אני לא יודעת איך, אבל בדרך מסוימת אתה שמעת את הכרזת
המלחמה שלי, ונכנסת לזה. אתה לא הולך לעזור לי בכלום, זה ברור
לי. ודווקא זה מבלבל אותי יותר, כי זה רק יותר מכעיס, שמרצון
אתה מתנגד, הו אלוהים! די מספיק, תן לי לעזור לך! ובגלל זה אני
רוצה לעזוב אותך ולוותר אבל אני יודעת שאין סיכוי ושאסור לי
לוותר דווקא עכשיו, כשאתה זקוק לי יותר מתמיד.

                                                   

אני בבית המשוגעים. אני מחכה כבר עשרים דקות שיצא. אני לא
יודעת מה לחשוב, אני מפחדת.
אתה יוצא. מזיל ריר, ונוהם בקול. הכל נראה כמו איזה הצגה גרועה
בתיאטרון רחוב, כמו כל ההצגות שהיינו הולכים לראות כל שנה
בעכו. אני זוכרת שניסית פעם להיכנס לאיזה הצגה ולהציג גם כן.
הם אמרו לך שאתה יותר מדי תאטרלי, ובאמת היית, וגם עכשיו אתה
יותר מדי תאטרלי. והמצב רוח שלי משתולל כאילו לא התגברתי על
המניה דפרסיה שהיתה לי, על המניה דפרסיה שהתגברתי עליה
בעזרתך.
ואני מביטה בך ופתאום שונאת אותך, ואז אתה מגניב אלי חיוך קטן,
אחרי שראית ניצחון קטן, ואני תופסת את עצמי בידיים, ומחזירה לך
מבט ואומרת לך בקול תירגע, לא ניצחת עדיין.
                                             

וככה אני משיכה כבר חודשים, נלחמת על כל רגע של שפיות, וכל רגע
וכל יום שעובר אני יודעת שמצאתי לעצמי יעוד לחיים ומוכנה לוותר
על כל דבר אחר, בלבד שאתה תחזור אלי.
ואני יודעת, שמתי שהשנאה שלי אליך תהיה שלמה, אתה תחזור,
ואנחנו נהיה ביחד, ואם תרצה תכבוש אותי מחדש, ואם לא תרצה אני
אמשיך לשנוא אותך מקרוב, עד הסוף המשותף, הרומנטי והאפל של
חיינו, שאני יודעת שיבוא, בדיוק בזמן שאתה תקבע.