ביום שבו כדור הארץ הפסיק לנשום, גיליתי לתדהמתי
שאני עדיין עומדת.
למרות כל המגבלות שגופי שם עליי - הצלחתי להרים את ראשי
ולצוף על המים...
ביום שבו כדור הארץ החסיר פעימה , הלב שלי לא הפסיק לרגע.
ולמרות שראותיי היוו מחסור במקום החלטתי לגמוע את חלקיקי
החמצן
שעוד נשארו.
ביום שבו כדור הארץ הפסיק לנשום שמתי לב שאני ממנו מנותקת.
כמה תמוהה תחושה כזו יכולה להיות?
וכמה זה בכלל משנה?
למי אכפת בכלל
אם ראשי מעל המים , כשכל הזרמים בתוך האגם
מושכים אותי למטה בסחרור עצבני? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.