אני כותבת לך, שהוצאת אותי מתוך סיוט.
מתוך מחלה , מתוך בדידות.
אני כותבת לך אהובי שאינו יודע
אני כותבת לך שאינך מכיר.  

הרגש שכה רצית לא היה בי
אך הכאב שבך דבק בי.
ואתה כבר שכחת , כך נראה
ואני מתגעגעת לאותה רדיפה.

אני רוצה שתחזור. שתבקש את ידי.
לצעוד לתוך אור אדום ומחשמל כמו פעם.
כיצד לא ראיתי אותו למרות שהאמנתי שכן.
וכעת משתוקקת למעט כאב ממך ,
גץ של אהבה ותשוקה שלא הייתה בי פעם.
ואני אשמה שלא הייתי שם.
אשמה שאהבת ולא אהבתי.
אשמה ששכחת ואני רק נזכרתי.
רוצה שתחזור להיות כמו פעם ואני משתנה אשתנה השתנתי.
אני אוהבת אותך אהובי ורוצה שתחזור יקירי.

אני שלך עכשיו אבל אתה לא כאן .
אינך חש בי ואני אותך חשה כענן.  

רוצה לחוש אותך בתוכי, בלבי במוחי בנשמתי. להיות כאחד.  
הכאב הזה הרג אותך וכעת הוא הורג אותי.
ואני אשמה שלא אהבתי. לא יכולתי כך אמרתי.
אהובי חזור אלי.
אני צריכה אותך כעת.
ואני רעה. אני לא בסדר אהובי.
אך לא הרגשתי וכעת מרגישה.
ואתה כבר עזבת וטוען כי כבר לא מרגיש.

אך בלילה בעיני העצומות אני רואה אותך במיטתך, מביט בי. אני
יודעת אהובי שלא שכחת. מדוע אתה כה קשה אלי? מדוע אינך מבין
שלא הכול שחור והשאר אינו רק לבן?
הייתי באפור ואתה עזבת. לא רצית להיות באמצע. ואני קיוויתי שזה
יספיק אך מבינה עכשיו שלא.
שכח ממני יקירי.
אינני ראויה.

בתוכי עוד חולמת עליך. משתוקקת לעוד מילה. חושבת על עיניך ועל
שערך.
רואה אותך מביט בי וחשה נאהבת. ואז אותה השטות חוזרת לנגד
עיני.
הלילה בו אמרתי לא. ואתה ניסית ובסוף עזבת.
אני רוצה שתחזור.
אני מסכימה.
רק שוב אלי אהובי.
עיני נעצמות לאיטן ואני אשמה אך בידך התרופה.
רפא אותי בידיך, במוחך, בעיניך, בך.