יש לי עורבים בבית, שחורים כאלה, הם כנופיה של בערך שבע. מאז
שאני זוכר את עצמי הם שם, עפים מעץ לעץ. במיוחד הם אוהבים את
הדקלים, יש לי הרבה דקלים בבית, כאלה עם כפות תמר גדולות
ומפחידות, והמקומות האלה שהיה בהם פעם ענף אבל מישהו החליט
שהוא לא מתאים לשם, נו אתם יודעים אלה שאבא שלי מסתת אותם עם
סכין יפאני בשביל שיחשבו שהם מזן מיוחד כזה שגדל רק בדרום
אמריקה.

לא מזמן יצא לי לשבת עם כמה אנשים מתחת לאחד מהדקלים האלה
ולהעלות זיכרונות מהעבר הרחוק, ואז פתאום נזכרתי, הזיכרון
הראשון שלי, אני לא בטוח באיזה גיל זה היה אבל כבר יכולתי ללכת
למרות שעדיין אהבתי לינוק מפטמה, אני זוכר שהייתי בחצר ואימא
ישבה די רחוק ודברה עם החברה הזאת שלה, ואני התרוצצתי ושיחקתי
לי עם איזה כדור, ואז פתאום נפלתי ומשום מה הברך שלי החליטה
שהיא רוצה להכיר מקרוב דווקא את האבן עם השפיץ למעלה, אז ירד
לי קצת דם אבל לא יותר רציני מזה, אבל ילד קטן, דם, פרנויות על
מוות בגיל צעיר, ועוד כמה סיבות שוליות אז בכיתי, ולא סתם בכי,
בכי של תינוק, בכי מהלב, בכי שבכיף היה יכול לקרוע לי איזו
ריאה, ואני זוכר שחיכיתי ובכיתי ושוב חיכיתי, והיא לא הגיעה,
אז התחלתי לזחול לכיוון שלה, ואז הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עלי
ואז פתאום סובבה את הראש והמשיכה לדבר, ואני שעוד לא הפסקתי
לבכות נורא נעלבתי. המשכתי להתקרב אליה, ואז פתאום גם היד שלי
פתחה רצונות "למה לא להכיר את הצמח הזה, הוא נראה דווקא קוץ
לעניין, טיפוס קצת מפחיד, אבל לעניין" היא לחשה לי, ולפני
שהספקתי להבין שאני מדבר עם היד שלי הוא כבר היה עמוק עמוק
בפנים. עכשיו כבר באמת הייתה לי סיבה לבכות, אז התחלתי לצרוח,
וצרחתי וחיכיתי, ושוב צרחתי, ושוב חיכיתי, והיא לא באה,
הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי, ואז פתאום סובבה את הראש
והמשיכה לדבר עם הבת-זונה האגוצנטרית, התעצבנתי, עכשיו אני
בברוגז איתה, הסתובבתי וזחלתי לכיוון השני.

אחרי מספר דקות של זחילה ממושכת הגעתי לכביש, זחלתי עוד קצת
וכבר הייתי באמצע, ואז פתאום ראיתי אותה באה, גדולה וסמכותית
מתמיד, לא אימא, המשאית של השכן, היא הייתה כזאת גדולה, אבל
דווקא לא כל כך מפחידה. בדיעבד, הייתי צריך להישאר במקום, היא
בטח הייתה עוברת מעלי, אבל לא, לפתע גם אני פיתחתי רצונות, אז
הסתובבתי והתחלתי לחזור בזחילה הכי מהירה שהאינטליגנציה והגוף
המזעריים שלי אפשרו. הגלגל הראשון רק יישר לי קצת את האצבע,
אבל זה שבא אחריו, ההוא הרחב יותר, הוא בחר דווקא בראש.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, הגוף שלי, בלי ראש,
וחתיכות מוח מפוזרות בכול מקום. אני זוכר אותה, יושבת שם, לא
אימא, החתיכה החומה הזאת, שנראתה קצת כמו שלשול, היא הייתה
מונחת שם על אחת מכפות התמר, במין סוג מוזר של גאווה. אני זוכר
את העורב, אחד מהכנופיה, איך שהוא הגיע במהירות ותפס את פיסת
החוכמה האחרונה שבי, איך שהוא הקפיץ אותה במקור שלו עד שעמדה
בצורה הנכונה, ואז הרים את הראש ככה שהמקור בזוית המתאימה, פתח
את הפה, ו...  למה אימא לא באה.