"מה שלומך" אמרתי כשנכנסתי לכיתה באותו יום ראשון שחיכיתי לו
כל השבוע, הכל בסדר ענית לי באדישות.. כמובן שלא הייתי מצפה
למשהו אחר מבנאדם אדיש כמוך, וזה לא כל כך הזיז לי כי אני
מטבעי גם כן בתאדם אדישה.. התישבתי לידך, כי אין ברירה אלה
המקומות שהמורה ההושיבה אותנו.. עברנו שיעור אחד, היה מצחיק
נחמד לא משהו מיוחד ואז פתאום אחרי ההפסקה השניה שהגעתי לכיתה
וראיתי אותך יושב בגישה הצינית המגעילה שלך במקום שלי משהו
קרה.. בקשתי ממך לזוז או יותר נכון דחפתי אותך מהכיסא..
והתישבתי ואז פתאום נורא רציתי לנשק אותך.. לא יודעת מה קרה לי
פשוט רציתי לעשות את זה.. לא לשים לב לאף אחד אחר ורק להיות
איתך.. ואז דיברת אלי והסתכלתי עליך והייתי נבוכה והעיניים
הירוקות שלך כאילו חודרות לתוכי.. ודיברת אלי ולא בידיוק
הקשבתי לך אבל צחקתי בכל זאת אני בטוחה שזה היה מצחיק, כל מה
שאתה אומר מצחיק.. אותי לפחות..
מאותו יום, אני חושבת עליך.. ומקשיבה לך כאילו מה שאתה אומר זה
כל העולם, ויודעת שאנחנו יכולים להיות כל כך טובים ביחד, אנחנו
כל כך דומים אומרים לי שהתאהבתי בעצמי... והם צודקים, אבל אתה
כל כך אדיש שאי אפשר לדעת מה אתה מרגיש באמת.. חבל שאתה לא
מצליח להכיר אותי באמת למרות שלאט לאט אני רואה שאתה מתחיל
לקלוט את התמונה.. מתחיל להבין כמה אני מתאימה לך ואתה לי, אני
מניחה שנחכה ונראה..