זמן... זמן... הזמן זורם דרך כפות ידינו, מקיף אותנו, חומק
מאיתנו... לעולם לא יהיה לנו מספיק זמן... תמיד יהיה עוד מקום
שנרצה להגיע אליו, תמיד יהיה עוד דבר שנצתרך להספיק.
כאלה אנחנו בני האדם, אנחנו מודעים לכמה קצרים החיים שלנו על
פני האדמה ורוצים להספיק כמה שיותר.
ואז בעצם אנחנו מתחלקים לשלושה סוגים. יש את אלו שאין להם ולא
יהיה להם אף פעם זמן לעצמם. הם תמיד עסוקים בעבודה. תמיד.
הם חושבים שכשהם יצאו לפנסיה יהיה להם זמן.
זמן למה? זה כבר לא חשוב. הרי עד שיצאו לפנסיה הדבר היחיד
שיוכלו לעשות זה ללכת לשחק ברידג' או לשחק מטקות בשש בבוקר
בשפת הים. אלה האנשים שכמעט שלא יראו אושר בחייהם. הם יהנו
מכמה רגעים מועטים ואז ירוצו לפגישה הבאה.

יש את הסוג השני. אלה שמחלקים את חייהם בין העבודה והמטלות
לבין הכיף בחייהם. הם עושים חישובים מסובכים וסיבובים סביב כל
מני דברים על מנת שיוכלו למצוא את הזמן החופשי שמגיע להם אחרי
יום עבודה קשה. אלה אנשים שיראו אושר בחייהם אך לא יהיה להם
זמן להתענג עליו כי כאשר הם יראו את הזריחה הם ידעו שמשמעות
הדבר שיום עבודה חדש הגיע.

ויש את הסוג השלישי. את אותם אנשים מיוחדים ומעניינים. הם יעשו
את מה שהם אוהבים. הם חיים את חייהם נכון. הם לא יוותרו על
האושר שלהם כי הוא מגיע להם והוא בא לפני כל עבודה או מבחן או
צבא או הכל. הם יעמדו ויגידו אנחנו עושים את מה שאנחנו רוצים
וככה אנחנו חיים. האנשים הללו, הם באמת האנשים שמובילים את
החברה לשינוי, הם האנשים שמבינים שכסף לא הומצא כדי שנעשה אותו
או נחסוך אותו, כסף נעשה כדי לספק את האושר שלנו. ואם זה לא
עובד אז הוא לא צריך להיות קיים.
הם יכוונו את חייהם לחיות כמו שהם מאמינים שצריך, ללא פשרות.
אנשים הללו יראו הרבה אושר בחייהם. אושר אמיתי וטהור אך גם
רבות האכזבות שיהיו להם כאשר יראו שאנשים סביבם אינם מסכימים
עמם.

בסוף היום כל אחד יאסוף את פיסות האושר שלו ויאמץ אותם לליבו
ויאמר לעצמו, 'אלוהים, לו היה לי יותר זמן... רק עוד קצת
זמן...'