"שוב המחשב הטיפש הזה!!!" צעקה אילה.
"מה קרה הפעם?" צעק לה אביה מלמטה.
"המחשב!" ענתה, "הוא שוב פעם לא פועל!". המחשב הטיפש שלהם...רק
בן שנה וכבר עושה בעיות...והיא הרי צריכה להדפיס עבודה למחר!
"אין מה לעשות מתוקה, צריך להזמין טכנאי שייסדר אותו קצת,
פירמוט לא יזיק לו" אמר אביה, ובזה נגמר העניין.
למחרת היא חיכתה לטכנאי. הוא היה אמור להגיע בשלוש ועכשיו השעה
כבר שלוש וחצי.
דפיקה בדלת. "מי שם?" שאלה איילה. "זה אני, הטכנאי," ענה לה
מבחוץ "אני ממש מצטער שאיחרתי פשוט האופנוע שלי במוסך אז הייתי
צריך לקחת את הטרנטה של אמא שלי..." התנצל לאחר שנכנס. "זה
בסדר, רק תסדר לי את המחשב בבקשה!" חייכה אליו. הוא חייך חזרה.
היה לו חיוך מתוק כמו דבש. "אז, מה הבעייה?" שאל אותה, כשהראתה
לו את המחשב.
"אז ככה, על זה שאין לו כרטיס קול התגברתי, על זה שמשחקים לו
פועלים בו ויתרתי, אבל עכשיו אפילו לכתוב עבודות אני לא
יכולה!" אמרה וצנחה על הכיסא באנחה. הוא גיחך.
"בלי כרטיס קול? באמת משו מיוחד..." חייך אליה בעליזות. עיניו
החומות נצנצו. "טוב..." אמר וניגש אל המחשב. הוא התחיל לתקתק
פה ושם, הסתכל על המחשב, בדק כל מיני דברים. היא התבוננה בו
בהערצה. אף-פעם לא הייתה מומחית גדולה במחשבים. "אוהו, זאת
הבעייה!" מלמל.
"מה הבעיה?" קפצה ממקומה. "ה..." היא לא הבינה מילה ממה שהוא
אמר. "ואתה תוכל לסדר את זה?!" שאלה בהתלהבות. "אני חושב
שכן...אני אבוא מחר לסדר את העניין" אמר ואסף את דבריו. הם
עמדו ליד הדלת. "באיזה שעה תבוא מחר?" שאלה. "בערך באחת, זה
בסדר?" הוא אמר והתבונן בה. "אה...באחת אבא שלי יהיה כאן...אני
משערת שזה בסדר" ענתה מאוכזבת. גם הוא לא נראה מרוצה במיוחד.
"ומתי את תהיי בבית?" חקר. היא מצאה חן בעיניו. חיננית וחכמה,
ילדה טובה אבל לא טובה מדיי. בדיוק נפרד מהחברה שלו והמבטים של
הנערה גרמו לו להרגיש טוב. "אני? בסביבות ארבע אני
משערת...ד"א, איך קוראים לך?" שאלה כבדרך אגב. "אז אני אבוא
בארבע...קוראים לי מתן, ולך איילה, נכון?" הוא ענה לה. הוא ראה
את שמה כשהתבונן בתיקיות.
"כן, איילה." חייכה אליו. הוא מצא-חן בעיניה. חמוד כזה, ולא
תינוקי כמו שאר הבנים בכיתתה.
הוא הלך. "מתן..." לחשה לעצמה.
למחרת הוא לא בא. היא חיכתה לו כל הצהריים והוא לא הגיע. 'לא
נורא,חשבה לעצמה, 'בטח קרה משהו...'. בערב התקשרה לפלאפון שהוא
השאיר לה, "למקרה שיהיו בעיות."
"הלו?" ענה. "היי, מתן? זו איילה..." אמרה, "איילה! אוי, את לא
תאמיני מה קרה לי! נתקע לי הרכב באמצע הדרך והיו לי בעיות עם
הגרר, אני מצטער שלא הגעתי!" קטע אותה. "זה בסדר, אבל תוכל
להגיע מחר באותה שעה?" חייכה לעצמה. הוא לא שכח...לפחות זה.
"מחר בארבע?" אמר לעצמו "אמממ, תני לי לבדוק ביומן שלי" אמר.
היא המתינה. "מחר לא טוב לי בארבע...מה עם שבע?" הציע. "שבע?
אוקיי!" היא הסכימה. "טוב אז, נתראה מחר" אמר. "כן...ביי" אמרה
וניתק. היא חייבת לספר על כך לשירז! היא התקשרה אליה. "הלו?"
ענתה לה שירז. מוזיקה רועשת בקעה מהטלפון. "שירז?" שאלה איילה.
"איילה?" שאלה שירז. "מה זאת המוזיקה הזאת?" שאלה איילה, "עשית
מסיבה ולא הזמנת אותי?" גיחכה. "ברור! את יודעת שאני לא מזמינה
אותך לכלום" צחקה שירז מהצד השני. "עכשיו ברצינות, מה הולך
אצלך?" שאלה. "אח שלי עושה מחר מסיבה והוא צריך לארגן
מוזיקה...אז הוא עושה רעש נורא! הוא שם עם עוד איזה
חבר...ואמור להגיע עוד אחד. בא לך לקפוץ אליי?" שאלה. איילה
ידעה ששירז לא אוהבת להיות בבית כשחברים של אחיה שם. "אין
בעייה! אני עוד עשר דקות אצלך!" צעקה איילה לשפופרת וניתקה.
היא הסתרקה, התאפרה קצת, לקחה תיק ויצאה. תוך חמש דקות הייתה
מחוץ לביתה של שירז. הרעש היה בלתי נסבל. היא דפקה וצלצלה כמעט
רבע שעה. "מישהו בדלת" אמר מישהו, כנראה אחד מחבריו של אחיה של
שירז, רונן. "מתן, אתה יכול לפתוח בבקשה? אני מחפש כאן איזה
שיר." אמר רונן. "אין בעיה" ענה אותו מתן וניגש לדלת. "היי, מה
את עושה כאן?" שאל נבוך, כשראה מולו את איילה, אותה נערה שהיה
אמור לבוא לתקן לה את המחשב היום. "הרכב נתקע, הא?" ליגלגה.
"טוב, תראי..." הוא לא ידע מה להגיד. "זה בסדר, העיקר שתסדר לי
אותו מחר בשבע. "אה כן...בקשר לזה..." הוא היסס. "אוי לא! אל
תגיד לי שאתה לא יכול!" היא אחזה את ראשה בשתי ידיה, כאילו
מפחדת שהוא יתפוצץ. "אני ממש מצטער, פשוט שרונן ביקש שאני
אעזור לו לארגן הכל...תשמעי,  אולי תבואי גם את? אני בטוח
שרונן לא יתנגד. תוכלי להיות עם אחותו!" הציע, וחיוך הופיע על
פניו. "אמממ, לא נראה לי שאני אהייה רצויה, וחוץ מזה כולם יהיו
הרבה יותר גדולים ממני ואני אתבייש..." היא היססה. "לא לא! בטח
שתהיי רצויה! ואת לא תתביישי! אני מבטיח לך שתהני!" הוא התלהב.
"אבל לא נראה לי שרונן ירצה שאחותו הקטנה וחברה שלי ייתקעו
במסיבה שלו..." היא ניסתה להתחמק. "רוצה שאני אשאל אותו?
הינה!" אמר, ולפני שהספיקה לעצור אותו צעק לכיוון הסלון "רונן,
אתה מסכים שאחותך וחברה שלה ישתתפו מחר במסיבה?" שאל מתן. "אם
הן לא יעשו לי בושות אז אין בעייה!" צעק אליו רונן בחזרה.
"רואה? אז תהיי כאן מחר בתשע!" אמר. "טוב, אני מניחה שזה יהיה
בסדר..." מילמלה והלכה לחדרה של שירז. "שירז, יש לנו מסיבה
מחר." אמרה איילה. "מסיבה? למה? מי? איפה? מתי?" נחרדה שירז
שתמיד תכננה מה ללבוש שבוע מראש. "כאן, בבית שלך, בתשע, כל
החברים של אח שלך" אמרה איילה בנשימה אחת. היא התאפקה לא לצחוק
למראה הבעתה המוזרה של שירז. "מה?!" היא הייתה צריכה להשתדל
שלא לצעוק, "כאילו שהוא גם יירשה לנו!". "למען האמת הוא
אישר..." אמרה איילה, כשלפתע היא קולטת שאולי תוכל לרקוד עם
מתן. "פשוט אני מכירה את אחד החברים שלו והוא הזמין
אותי...מתן, את מכירה אותו?" שאלה איילה "מתן? ברור שאני מכירה
אותו! הוא נחמד ונראה דיי טוב...תגידי, יש ביניכם משהו?!" קפצה
שירז כנשוכת נחש. "לא, לפחות עדיין לא..." חייכה אליה איילה
חיוך מסתורי.

 

למחרת, כשחזרה איילה מבית הספר, היא ניגשה אל ארונה והחלה
לחפור. "אני חייבת למצוא משהו מדהים," אמרה לשירז באותו יום,
"משהו שייגרום לכולם לשים לב אליי, במובן הטוב של המילה
כמובן." כשאמרה כולם התכוונה למתן. היא לא יכלה להוציא אותו
מהראש. היא דמיינה לעצמה איך הוא מציע לה לרקוד ואיך היא
מסכימה. איך הם רוקדים צמוד. איך לאחר המסיבה הוא מלווה אותה
לביתה ושם נושק לה ללילה טוב. לא ניקור על הלחי, נשיקה אמיתית.
"מצאתי!" קראה בקול, לאחר שעה של נבירה בארונות של כל בני
הבית. היא מצאה בארון של אחותה הגדולה שמלה כחולה מבד נמתח.
השמלה נראתה עליה נפלא. היא הוסיפה לה ז'קט קטן מקטיפה לבנה.
"זהו," היא חשבה לעצמה, "ככה הוא לא יוכל לפספס אותי!".
בשמונה בדיוק הייתה בביתה של שירז. היא נכנסה מהדלת האחורית.
"אני חייבת שמתן לא ייראה אותי לפני המסיבה!" הסבירה את
התנהגותה. שתיהן התאפרו וצחקו. כן, היא נראתה נפלא. היא נתנה
לשיערה המתולתל לגלוש על כתפיה. "אוי, הלוואי ונראיתי כמוך!"
חייכה אליה שירז, שלא הייתה יפה במיוחד. איילה חייכה חיוך
מרוצה. בתשע ורבע ירדו למטה, איחור אופנתי. מתן הבחין בה וניגש
אליה. "וואי, את...נראית נפלא!" התבונן בה. "תודה," חייכה אליו
חיוך מבוייש, "גם אתה נראה טוב". וזאת הייתה האמת. הוא לבש
חולצה לבנה עם פסים כחולים ומכנסי ג'ינס שהיו מונחים עליו
באופן מושלם. שיערו השחור היה פזור. "מתן," ניגשה אליו לפתע
מישהי, "בוא כבר לרקוד!". מתן הסתכל באיילה. דמעות עמדו
בעיניה. "אני...אני מצטער" אמר. "מצטער על מה?" היא ניסתה
להיראות אדישה. היא לא תיתן לו לראות שהיא ציפתה לערב הזה
כל-כך, שחשבה שהוא מעוניין בה. "אממ...יעל, תכירי, זאת איילה,
איילה, זאת יעל," אמר, "החברה שלי..." הוסיף בהיסוס. רק אתמול
חזרו להיות יחד, לאחר שחזר לביתו. "נעים להכיר" חייכה אליה
איילה.
"נעים גם לי" חייכה אליה יעל.
למחרת בא טכנאי אחר לתקן את המחשב