זה סיפור אמיתי.
סיפור אמיתי על אנשים מזויפים.
אנשים מזויפים שנסעו למקום אמיתי לגמרי, בזמן מזויף. ואני
ביניהם.

"התחנה הבאה אושוויץ חבר'ה, לכבות מיני-דיסקים, להכניס את
הבמבות לתיק". (אזהרה- הגרסה הפולנית לבמבה עלולה לגרום לקלקול
קיבה).
אחד אחד אנחנו יורדים מהאוטובוס המאובזר, מצוייד בשירותים,
כיור ושלוש טלוויזיות (שמור במיוחד לילדים מישראל).
הבעות הפנים משתנות. כולם מבינים שעכשיו צריך להיות עצובים.
אפילו ק', שדרנית רדיו מפורסמת ומגניבה שהצטרפה אלינו למסע,
הפכה להיות רצינית.

אנחנו נכנסים לאושוויץ. לא מפחיד במיוחד, די תמים. דשא ירוק,
ערוגת פרחים קטנה מלבלבת מתחת לגדרות התיל, ובכל מקום מסתובבים
פולנים בלונדינים ושמחי לב.
אנחנו בפנים. המוזיאון של אושוויץ בהחלט עושה רושם. אנחנו
נכנסים לחדרים. רואים את המיטות הקטנות שבהן הצטופפו משפחות
שלמות. את החורים באדמה ששימשו כשירותים, בהם הופצו המחלות. את
הצינוק. את תאי הגזים. שם, מישהו מספר בדיחה: " מה רשום בכניסה
לתאי הגזים? 'זהירות מדרגה'". אני לא מתאפקת, וצוחקת יחד עם
כולם. צחוק כבוש כזה, בערך גיחוך, כי זה לא מכובד לצחוק בכל
רם.

נכנסים לחדר "הערימות". בדרך כבר רואים את הזולה שהספיקו להקים
כמה חברים, איפהשהו בין המעבדה של מנגל'ה למגורי הנאצים.
בחדרי "הערימות" דולק חימום. אוירה נעימה, כמעט כמו בבית.
אני עוברת על פניהן, מנסה להבין.
נעליים, מזוודות, משקפיים. עצוב לי. שיער, בגדים, שיני זהב, רע
לי.
טליות, פיג'מות, תותבות. אני רוצה להקיא.
אני רצה לשירותים (כאלה עם פלאש, לא חורים באדמה). הקיא לא
יוצא.
אני דוחפת אצבע לגרון. לא יוצא. חבל שאכלתי במבה של פולנים.
אני יוצאת החוצה, הטקס עומד להתחיל. הזולה נסגרה. אנשים
מתאמצים לבכות, כדי שיראו שהם באמת עצובים. כדי להוכיח (לעצמם)
שהם לא מזוייפים, לא עשויים מפלסטיק.
יש כאלה שמצליחים לבכות. כמו ק' השדרנית המגניבה, שבמקומות
כאלה היא מפסיקה לדבר על סקס, כי זה לא יאה. ברשימות שהיא
מכינה לשידור המיוחד של יום השואה היא רושמת: "בכיתי, בכיתי
כמו ילדה קטנה".
היא בטח מרגישה מאוד מיוחדת עכשיו. אולי עכשיו א', השדרן שהיא
מפלרטטת איתו בשידור חי, יחשוב שהיא לא באמת איזו נימפומנית
שטחית כמו שכולם חושבים. ואולי הוא יזיין אותה אחרי השידור
המיוחד, והפעם מפרספקטיבה חדשה לגמרי.
יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו... והטקס המאוד מקורי הזה
נגמר.

חוזרים לאוטובוס. הבמבות הפולניות נשלפות מהתיקים.
המיני-דיסקים חוזרים לפעולה.
נוסעים לעיר עכשיו, יש שעתיים חופשיות של שופינג, איזה כיף!
אבל רגע, אנחנו עדיין בפולין, והאוירה צריכה להיות קודרת כמה
שיותר.
הטלוויזיות באוטובוס נדלקות, הסרט "רשימת שינדלר" יבדר כעת את
המתעניינים. סרט טוב, לא? מקבל משמעות חזקה יותר כשאתה שם.
אני מתיישבת מול המסך. ומגלה שאני פחות או יותר היחידה.
רוב הקבוצה מסתודדת מאחור, מסביב לק' השדרנית המגניבה, שיכולה
עכשיו להמשיך לדבר על סקס ללא ייסורי מצפון. זה בטוח מעניין
יותר משינדלר.
אני בוהה בזקן הגדם שיורים לו בראש.
מאחור אני שומעת על שימושים מעניינים בויברטור.
מפקד הגטו מצליף ביהודים להנאתו.
ומציצה זה דבר שגרתי, לא צריך לעשות מזה עניין.
ילדה עם כוכב צהוב נאנסת.
ואורגזמה היא צורך קיומי, אין ספק.
הסרט נגמר. רע לי כל-כך במקום הזה. אני רוצה הביתה. אני מפחדת
כאן, מהאנשים הרעים שהיו כאן, שעדיין ישנם.
משעמם לי עכשיו. הבמבה כבר עשתה את שלה והסוללה במיני-דיסק
התרוקנה.
אני עוברת למושב האחורי, ומגלה איך ק' איבדה את בתוליה.
כעבור שעה קלה, עיר אפורה מתגלה לעינינו.
יש שעתיים חופשיות לשופינג. איזה כיף!