על רציף נעזב בארץ נידחת
ניצבת אישה, בידיה מטפחת
עיניה נשואות אלי קו הרקיע
בתקווה נושנה, שאולי הוא יופיע
התקווה לאיטה מתחילה להימוג
כשם שהגל אל היום שוב נסוג
רק שביב של ספק מפעם וקיים
אולי הן עוד שם הוא, מעבר לים.
סיפורנו החל כבר בימי הילדות
בזמנים שהכל בם תמים ופשוט
היא הייתה פעוטה עם עיניים כחולות
והוא - רק ילדון ששיחק בחולות
העונות נתחלפו, הם בגרו לאיטם
וברצון הגורל נצטלב מבטם
חיוכה המאיר שבה את לבו
לבה התרונן אך בשל מבטו.
החיים נצטיירו אז ככה מושלמים
ללא כל רבב וללא כל כתמים
השמש זרחה, הירח האיר
ציפור האהבה לא הפסיקה לשיר
הוא ענד לאצבעה טבעת זהב
בצירוף הבטחה שלנצח יאהב
מספרים ששמעו את שניהם מבטיחים
לאהוב עד לנצח-נצחי-נצחים.
זה היה נהדר, סיפור אהבה נטו
עד שאל הגורל הטיל פתע וטו
כשם שהגל מתנפץ אל החוף
כן יש לכל דבר טוב מדי סוף
בערב אביב מבושם ורגוע
ביצע האל מעשה תעתוע
הנער הלך אל החוף הצהוב
ולבו כה כמה אל הגל הרטוב.
בדמיונו נתגלעו חזיונות מופלאים;
ארצות מרתקות ואיים בודדים
התחוור לו פתאום כי הינו מאוהב
ביקום שסביבו ובכל המרחב
במדבריות הסהרה, ביבשת הקרח
מזרחה לשמש ומערבה לירח
לפיכך הוא החליט לעשות מעשה
ולחקור העולם מקצה לקצה.
הייתה זו פרידה מלוחה מדמעות
נשיקתה הרכה עוררה נשכחות
רגשות רדומים סערו באיבו
אך לא די בכדי לעצרו
הוא הבטיח לשוב תוך שנה או שנתיים
והיא נשבעה שתחכה בינתיים
כשי לפרידה הוא ענד לה צמיד
בצירוף הבטחה שיאהב לתמיד.
בקצב מהיר נתחלפו העונות
הנער שלח מכתבים במאות
הוא ראה חזיונות מרהיבים ביופיים
מקומות מדהימים שם, מעבר לים
ארמונות בניו-דלהי, טקסים בותיקן
את הקוטב הצפוני, פסטיבל הסרטים בקאן.
וכדרך הטבע, וזה אינו סוד
הוא רצה רק לחקור ולראות עוד ועוד.
מדי יום שיגר לה גלויה או מכתב
וחתם במילים "לנצח אוהב"
מדי יום כתבה לו תשובה ארוכה
חתומה במשפט "אני עוד מחכה"
את הזמן היא בילתה בעיקר על החוף
מביטה אלי אופק, אל תוך האינסוף
בשובו בקרוב לא היו לה ספקות
היא אפילו הכינה שמלה של כלולות.
חמש שנים חלפו-עברו ביעף
והנער עדיין על גלי דמיון נסחף
מכתבים מגיעים רק כפעם בחודש
מכתבי עבר מתכסים אט בעובש
הוא מוסיף במילות אהבה לשורר
אך הרגש איננו קיים שם יותר
בעוד היא מביטה בערגה בצמיד
נאמנה להבטחה שתאהב לתמיד.
מחזרים מכל עבר דחתה על הסף
בלא לתת במי-מהם מבט אחד נוסף
את כל אהבתה נתנה לאהוב
שלא ידעה מתי ואם בכלל ישוב
הצמיד על ידה היה לאזיק
מעין כלוב של זהב שאת סגור לבה מחזיק
היא בטחה במשענת הקנה הרצוץ
ומצאה לכל אות מבשר רע תירוץ.
בשנה העשירית מהיום שעזב
כתב לה מברק ואמר שהוא שב
דמעות של שמחה לה נקוו בעיניים
ובסומק ורוד נתכסו הלחיים
כשהגיע היום היא חיכתה בנמל
כשהוא עוגן הטיל חשה כה בת-מזל
ואז הוא ירד אל רציף הלבנים
מלווה באישה ושלושה ילדים.
|
