[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
המלכה ושוליית הלבלר





היו הייתה מלכה אחת. מלכה שהיה לה הכל. מלכה שכל מה שרצתה
הביאו לה מיד. מלכה טובה. שדאגה לנתינים שלה. לממלכה שלה. שכל
הנתינים שלה חיו באושר ובשלווה ונהנו מהעצות הטובות של המלכה
החכמה. כולם שגשגו סביבה. הממלכה כולה שגשגה.
עושרה גדל וגדל והשפע סביבה התעצם. אושר קרן מהממלכה כולה.
אושר ועושר. כולם אהבו והעריכו את המלכה - היועצים שלה, השרים
שלה, ראש הממשלה שלה. כולם היו נאמנים לה מאד.
כך הייתה המלכה יכולה להמשיך את חייה שנים ארוכות, עד שהייתה
מזדקנת ונאספת ברכות אל אבותיה, אבל משהו קרה. מקרה שהסיט אותה
מאותו מסלול שהיה כה ודאי בשבילה, לדרך חדשה.

והמקרה שקרה כך היה.
ייום אחד הגיע נער לממלכה. נער כחול עיניים, בהיר מבט, סקרן.
מאין הגיע איש לא ידע. הנער התקבל לעבודה כשוליית לבלר והתחיל
לעבוד בארמון. יום -יום היה יושב  בחדר המועצה ומסייע ללבלר
שהיה רושם את מהלך הדיונים.
בהתחלה המלכה אפילו לא השגיחה בו. מה פתאום שמלכה תשים לב
לשוליית לבלר שמגיש ללבלר עטים מלאים בדיו, מנגב כתמי דיו מעל
העטים המוכנים למילוי מחדש ומספיג את עודפי הדיו הרטוב מעל
הנייר?

אך בעודה מפרטת את הוראותיה לניהול ענייני הממלכה באוזני
הפקידים והשרים שלה, לאחר שסיימה לשמוע הרצאה ארוכה ומשעממת של
מנהל החשבונות, גבר שמנמן וממושקף שדיבר על ריבית ותשואה
נומינאלית הצפויה מהשקעות נדל"ן מול השקעות בקרנות הון סיכון,
נתקל לפתע מבטה של המלכה במבטו של שוליית הלבלר שישב לצד הלבלר
וניגב עט שסיים זה עתה למלא בדיו טרייה.
המלכה הייתה רגילה למבטים שננעצו בה. הנתינים שלה, השרים שלה,
היועצים שלה, אפילו ראש הממשלה, הפנו אליה תמיד מבטים מלאי
דבקות, מבטים מלאי אמונה והערצה. אך מבטו של שוליית הלבלר היה
אחר.
לא היה זה מבט חצוף. אבל היה משהו חצוף בהפניה של מבט כזה
אליה. זה היה מבט ישיר, חד, יציב. מבט שאחז ולא הרפה.

אחרי ההלם הראשון, ששיתק אותה לרגע, חזרה המלכה לענייניה אך
עכשיו כבר הייתה מודעת לקיומו של הנער ולא הפסיקה לעקוב אחריו
בגנבה. כל פעם שהסתכלה לכיוון שלו נוכחה לדעת שהמבט הכחול שלו
נעוץ בה.
המבט הזה עורר אותה. העלה סומק בלחייה. קולה התחיל להתנגן
בצלילים גבוהים יותר ולהתמלא חיוניות כמו פעמון. צחוקה מלא את
החדר, גווה הזדקף ותנועות גופה הפכו קלילות וחינניות כשל
רקדנית. היועצים והשרים שהכירו את מלכתם הרצינית, השקולה,
החכמה, ואת דיבורה השקט והיציב, התעוררו אף הם ונמלאו עליזות
בעקבות השינוי שהתחולל בה. וכל אותו הזמן הרגישה המלכה את מבטו
של הנער עליה, מרחף כמו צעיף קל של משי, מלווה כל תנועה שלה.

כאשר הסתיימה הישיבה קמה המלכה ועזבה את החדר, שובל צעיפה
הארוך מתנפנף אחריה, והיא מחייכת חיוך גדול אל כל נתיניה,
מבלי ליחד ולו מבט אחד לשוליית הלבלר. אולי כדי להראות, לו
ולעצמה, שלא הייתה למבט הנחוש ששלח אליה שום משמעות מיוחדת
בעיניה. אבל ברגע בו נסגרו דלתות אולם הישיבות מאחוריה החל
ליבה להלום בכוח והתרגשות חדשה, לא מוכרת, הציפה אותה. נסערת
כולה פסעה המלכה במסדרונות הארוכים של הארמון, לא עוצרת על יד
הבריכה השלווה בגן הפנימי להתבונן בטווסים המטיילים, כמנהגה כל
יום, אמותיה רצות אחריה, מתקשות לעמוד בקצב.
רק באפלולית הקרירה והשקטה של חדריה חזרה אליה שלוותה. היא
עמדה מול המראה הגדולה שניצבה בחדר ההלבשה, מראת קריסטל כבדה
שהובאה על ידי אביה במיוחד מאיטליה כמתנת אירוסין לאמה, פיזרה
את שערה הארוך ולראשונה מזה זמן רב התבוננה בעצמה. עור פניה דק
ועדין, שפתיה מלאות. עדיין יפה. כבר לא צעירה אך עיניה בורקות
וחיוכה מאיר.

אמותיה, שהפצירו בה תמיד לקשט את עצמה בצמידיה, נזמיה ועגיליה
המרובים, העשויים מלאכת מחשבת של זהב טהור ומשובצים באבנים
יקרות, כראוי למלכה שעושרה הרב מפורסם בכל העולם, או לפחות
לצבוע את ריסיה הארוכים ולעטוף את גופה בבדי המשי הצבעוניים,
השתתקו עכשיו למראה מלכתם הרצינית הבוחנת את דמותה ארוכות מול
המראה. מלכתם שצחקה להפצרותיהם והעדיפה תמיד ללבוש בגדים
פשוטים ולאסוף את שערה בתסרוקת כשל נשות הכפרים.
בזהירות, כמו מישהו שחושש להחריד פרפר יפהפה שנחת לרגע על כף
ידו, החלו להציע לה הצעות לשיפור וייפוי דמותה. אחת, המבוגרת
בהן, קלעה את שערה של המלכה לתסרוקת גבוהה ומורכבת, השניה
הוציאה מהתיבה עגילי יהלומים ואבני אודם, מתנה ממלכה של אחת
הממלכות השכנות, השלישית עטתה על גופה שמלות משי צבעוניות
מרהיבות. זמן מה השתעשעה המלכה בבדים הצבעוניים ובתכשיטים
המבהיקים עם אמותיה, אחר שלחה אותן מעליה.

בבת אחת התרוקן החדר מפטפוטי האמות העליזים, הלחשושים וקולות
הצחוק המהוסים. לאט הסירה מעליה המלכה את  שמלת המשי
והתכשיטים, פיזרה בחזרה את שערה ונותרה לעמוד מול המראה
בכותנתה הלבנה הפשוטה.
בשקט שהשתרר כבד ליבה. "מה קורה לי" חשבה המלכה. "נער, שוליית
לבלר, הסתכל עלי, ומבטו זעזע אותי כך, אותי, את המלכה?"
רגש חדש ששכחה מזמן החל לעלות בה - היא לא ידעה אפילו מה הוא.
משהו שדומה לכעס, אבל לא בדיוק. משהו שהזכיר את הרגש שהיה
מתעורר בה כשהייתה נערה צעירה ומישהו, חבר או חברה ללימודים,
רץ בתחרות מהר ממנה, או השיגה בחציית האגם בשחייה. כשהייתה
נסיכה צעירה הייתה המלכה מאד יהירה. תמיד רצתה להיות במקום
הראשון ואם מישהו איים על מעמדה מיד התעוררה קנאתה. אבל ככל
שחשבה על כך לא יכלה לראות את הקשר בין הקנאה והכעס שהתעוררו
בה כאשר אחד הנסיכים השיג אותה בריצה, לבין הכעס שחשה עכשיו,
כלפי אותו נער, אותו שוליה שצד אותה במבטו כמו רועה צעיר שמחזר
אחרי איזו נערת-כפר. שוב מלא הכעס את ליבה.
איך הוא מעז, חשבה, לצוד אותה כך, לשלוט בה במבט.  בה, שממלכה
שלמה סרה למרותה.
רוחה של המלכה סערה עליה. היא שכבה במיטתה ולא הצליחה להירדם.
המזרון, שיוצר במיוחד בשבילה, היה פתאום קשה מדי. הסדין הקל
הכביד עליה אך כשהסירה אותו מעל גופה הצטמרר עורה. המלכה
התהפכה מצד לצד, מנסה למצוא תנוחה נוחה לגבה, לצווארה, לרגליה,
לידיה, וכל אותו הזמן מלא מבטו הכחול של הנער את מחשבותיה.

למרות שנרדמה רק עם עלות השחר, הייתה המלכה מלאת מרץ בבוקר.
כמו בכל יום הוגשה למרפסת חדרה ארוחת הבוקר הרגילה - פאפאיה,
מיץ אננס, לחמניות טריות, דבש, אך המלכה, שתאבונה בבוקר היה
ידוע בכל הממלכה וארוחת הבוקר הייתה הארוחה החביבה עליה, לא
הייתה מסוגלת להכניס לפיה דבר מלבד חתיכת פאפאיה ופרוסת לחם
קלוי בחמאה.
ראש ממשלתה הנאמן, שליווה אותה שנים רבות, מאז הימים בהם הייתה
נסיכה פרועה ומרדנית, דרך השנים בהן עברה את חינוכה הקפדני
שהכין אותה למלכות ועד לאותו יום בו ירשה את הכתר מאביה המלך
החכם והטוב באדם, שהלך לעולמו והשאיר את הטיפול בענייני הממלכה
בידיה של ביתו היחידה, אותו ראש ממשלה חכם וסבלן ונדיב, הבחין
ברוחה הסוערת של המלכה, בחוסר התאבון ובמרץ המוזר שמלא אותה,
אבל לא העיר על כך דבר. לאחר שפינו המשרתים את הצלחות והפנכות
המלאות כל טוב משולחן ארוחת הבוקר והשאירו רק  טנא עמוס פרות
טריים, מסר בסבלנות ובאהבה באוזני המלכה, שהקשיבה בחוסר ריכוז
בלתי אופייני, את הדוחות היומיים על ענייני הממלכה.
למרות רוחה המפוזרת, לכאורה, לא החסיר מוחה החד והערני של
המלכה אפילו פרט אחד מדיווחיו, והנחיותיה בדבר הפעולות שינקטו
היו מדויקות וברורות כתמיד. וכתמיד, עוררו תפיסתה המהירה
ויכולת מחשבתה להקיף פרטים רבים ולבחור בצעד הנכון, את
התפעלותו.
הישיבה הבוקר,למרות שהקיפה את כל החומר שהייתה אמורה להקיף,
הייתה קצרה. המלכה הייתה מסוגרת בעצמה. ראש הממשלה סלח לה על
שלא שאלה אותו לשלומו כבשאר הימים, על שלא התבדחה אתו ולא
השתהתה עוד עמו, כפי שאהבו לעשות במשך שנים, לשבת עוד זמן ארוך
לאחר גמר הארוחה בשתיקה, מתבוננים בנוף האגם השליו הנשקף
מהמרפסת ובקופים החכמים המטיילים על גדותיו בחיפושיהם אחר
מזון. הוא סלח למלכה על שקמה ממקומה בקוצר רוח ניכר ונפרדה
ממנו בהיסח הדעת, ממהרת לחדר המועצה.
             
                                         X X X
                                       

ואכן, המלכה לא יכלה עוד לדחות את המפגש עם שוליית הלבלר. היא
רצתה לבחון האם גם היום ישא את עיניו אליה, או שאולי האירוע
כולו היה מצוץ מדמיונה.
דקה לפני מועד תחילת ישיבת המועצה נפתחו דלתות האולם הגדול
לרווחה והמלכה, מלווה בפמלייתה, נכנסה. הלבלר ושולייתו, כמו גם
כל חברי המועצה כולה, היו כבר ישובים במקומותיהם, ממתינים לה.
בצעד בטוח חצתה המלכה את רצפת השיש הלבן והמבהיק, שפרחי לוטוס
מגולפים בשיש שחור משובצים בו, אל עבר הבמה המוגבהת עליה היה
מוצב כס המלוכה, מושב רחב ונמוך מגולף בעץ מהגוני כהה, משובץ
אבנים טובות ומרופד בכרים רקומים במשי ובזהב, אותו הכס עליו
ישב אביה, ואביו לפניו. אותו הכס אשר למרגלותיו הייתה היא עצמה
משתעשעת בעודה תינוקת רכה. עיני כולם היו נשואות אליה, אבל רק
המבט בעיניו הכחולות של שוליית-הלבלר חדר ישר לנשמתה.
הישיבה התנהלה כרגיל. ראשון דיבר הכהן, שברך את הנוכחים וקרא
פסוק מהכתובים אותו בחר במיוחד עבור הבוקר הזה. משום מה,
לחרדתה הגדולה של המלכה, עסק הפסוק היומי שהכהן בחר הפעם,
באהבה. חשש התגנב לליבה של המלכה, שמא מישהו שם לב למשחק
המבטים עם שוליית הלבלר. לרגע נמלאה חשד מר שמא שוליית הלבלר
עצמו הוא זה שהסגיר משהו מההתרחשות הסודית ביניהם. היא שלחה
אליו מבט מהיר וחד שרק צלל מתעלף בתוך הבריכות השלוות והכחולות
של עיניו. לא, הוא לא דיבר עם אף אחד, ידעה המלכה.
האהבה הנמוכה ביותר, אמר הכהן, היא גופנית. והזיכוך הגבוה
ביותר של האהבה היא החמלה. התשוקה היא הזרע, האהבה היא הפרח
והחמלה היא הניחוח. כאשר האהבה אינה רק התשוקה לאחר, כאשר
האהבה  אינה צורך בלבד, כאשר אין היא מבקשת דבר וכל כולה
נתינה, אזי הוסף לה את ההתבוננות והניחוח, החמלה, ישתחרר
מאיליו.
עיניו של שוליית הלבלר, אותן בריכות זכות, פתחו עצמן לפניה
והזמינו אותה לצלול למעמקיהן.
שוב ניסתה המלכה להגדיר לעצמה מה היה במבט הזה שהיה כה אחר
מהמבטים שהופנו אליה כל חייה. כל ימי חייה אנשים, נתיניה
האהובים, נשאו מבטיהם אליה - נשים, גברים, ילדים, שרים,
יועצים, חיילים, מצביאים, כוהנים, כולם נשאו מבטם אליה -
בנאמנות, בהתרסה, בצייתנות, בציפייה, באהבה, בביקורת, בקנאה,
בהתרפסות, בצביעות. אבל היה במבטו של הנער משהו שמעולם לא
חוותה. עיניו היו כמו שתי חרבות של אש כחולה והן ננעצו בלבה
ונאחזו בו באחיזה כל כך חזקה שהמחשבה על המבט הזה והעיניים
האלו והנער הזה לא משה ממנו לאורך כל היממה.


                                         X X X


וכך הייתה המלכה מצפה יום- יום לישיבת המועצה, מחכה לתחושה
המענגת של המבט הננעץ בה. עונג הגובל בסבל. עינוי ממכר. תאבונה
נחלש. גופה הפך קליל ואוורירי ובגדיה, שהיו גדולים עכשיו
ממידותיה, ריחפו סביבה. קולה הפך צלול ומלא געגועים, ושערה
הארוך היה פזור על כתפיה משוחרר ורך - רגישותה הייתה כה גבוהה
שלא יכלה לסבול את מגע המכבנות והסיכות שאמותיה ניסו לאחוז
ולסדר בהן את שערה.
ראש הממשלה עקב בדאגה אחר השינויים שהתחוללו במלכתו. הוא האיץ
בה לנסוע מהארמון. להתרחק. להעביר את מקום מושבה לארמון הקיץ,
שנבנה בידי אביה במרכזו של אגם, כדי להירגע ולהחזיר לעצמה את
שנתה ואת תאבונה.
המלכה קבלה את עצת ראש הממשלה ועברה, עם כל פמלייתה אל הארמון
בלב האגם. למרות שנתה המועטה הייתה המלכה מלאת מרץ ומלאת
רעיונות חדשים. ענייני הממלכה לא רק שלא סבלו אלא להפך - כמות
האהבה שהמלכה הרעיפה על נתיניה ועל ארצה רק גברה. היא חלקה
צווים לבניית בתי ספר חדשים, גני שעשועים לילדים, בריכות השקיה
ומאגרי מים בכפרים הנידחים, היא טיילה במרכבתה בכל קצוות
הממלכה ודמותה של מלכתם היפה, השברירית, הקורנת, מלאה את ליבות
נתניה באהבה ובשמחה.

בכל אותם מסעות לא ליוו הלבלר ושולייתו את המלכה. ראש הממשלה
צדק. ההתרחקות מהארמון הקלה קצת על ליבה של המלכה ולראשונה מזה
שלושה חודשים מאז אותו היום בו ננעץ בה מבטו הכחול של הנער
לראשונה, באה מנוחה למלכה, ובלילות, על הכרים והמזרונים באוהל
המלכותי עמו נדדה בכפרים הנידחים ובעיירות, ישנה המלכה שינה
עמוקה.
לקראת שובה חזרה לארמון הרגישה המלכה שהנה, אכן מלאה את ליבה
במחשבות חדשות - על היבולים החדשים, בנייני הציבור ובתי הספר
שתקים בכפרים, ודמותו של הנער כמעט נשכחה ממנה. אך ברגע בו
נכנסה אל אולם המועצה ננעץ אותו מבט כחול בה והמלכה ידעה -
הנער חידש את המצור ואין בכוונתו להיכנע.

שוב עלה בה כעס. אך הפעם היה הכעס מהול בחמלה. היא ידעה את
הסבל שעבר עליה, והניחה שאותו הסבל היה גם מנת חלקו של שוליית
הלבלר.

המלכה, שהייתה חכמה, הבינה שהיא חייבת לשנות את הגישה שלה. היא
זכרה את דברי אביה, שלימד אותה לא להתנגד כאשר משהו או מישהו
אינם מקבלים את מרותה. אביה לימד אותה ללכת תמיד לקראת מה
שמפחיד או מוזר. לא לפחד מהלא נודע.  

המלכה זימנה אליה את ראש הממשלה והודיעה לו שהיא זקוקה למזכיר
אישי והאדם המתאים לתפקיד הוא שוליית הלבלר. המלכה בקשה מראש
הממשלה לצוות על שוליית הלבלר להתייצב בחדריה בשעה שמונה בערב.

ראש הממשלה הנאמן כלא בלבו כל ספק או תהיה, ומלא בצייתנות אחר
מצוות המלכה. בדיוק בשעה שמונה בערב נשמעה דפיקה בדלת חדריה של
המלכה. המלכה התכוננה בקפידה לקראת הפגישה. היא רחצה את גופה,
אך לא התבשמה. לבשה בגד נעים ונקי אך פשוט ולא חדש או צבעוני
במיוחד. כל מראה היה נקי, רענן ורציני, כאשר פתחה בעצמה את
הדלת עבור שוליית הלבלר. גם הוא, כך היה נדמה לה, הכין את עצמו
במיוחד לפגישה, והיה רחוץ ורענן. הוא לבש בגד קל ופשוט, שונה
לגמרי מבגד השרד המגושם שלבש כאשר ישב לרגלי הלבלר. עיניו
הכחולות האירו ושפתיו הרכות חייכו מעט, חיוך צנוע, זהיר. אך
אפילו כשקד מולה, כמנהג כל הנתינים כלפי מלכתם, המבט הישיר
בעיניו לא חדל.

הם התחילו לעבוד כאשר המלכה קוראת בפני שוליית הלבלר את
תוכניותיה השונות. אחד אחרי השני התמלאו הדפים ברעיונותיה של
המלכה. האווירה הייתה לבבית ונינוחה. מפעם לפעם הגישה אחת
מאמותיה של המלכה תקרובת לשולחן. לרגע היה נדמה למלכה שהנער,
שעד עתה תמיד נדמה לה שליו ובטוח בעצמו, נרגש. שלוש פעמים הוא
הפסיק את העבודה, התנצל ובקש לצאת לשירותים. אפילו הבקשה הזאת
מצאה חן בעיניה. מצא חן בעיניה שהיה לו האומץ להודות בחולשתו
זו מולה. ליבה נמלא חמלה אליו. היא השתוקקה להרגיע אותו. לנחם
אותו.
הם סיימו את העבודה בשעה מאוחרת. כאשר נכנסה אותו לילה למיטתה
ידעה שמשהו השתנה. מעתה הייתה ביניהם קרבה חדשה.
מאותו היום, כל ערב בשעה שמונה בדיוק היה הנער מתייצב בחדריה
של המלכה ושוהה שם עד השעות המאוחרות של הלילה. בעודם עובדים
היו ברכיהם נוגעות לרגע, כפות רגליהם מתחככות זו בזו, פעם
אפילו הברישה כתפו את חזה המלא של המלכה בעודו רוכן לעבר
צלוחית הדיו. בהדרגה הפכו הנגיעות המקריות האלה לתוכן האמיתי
של השיחות ביניהן. לכאורה עדיין עבדו על התוכניות לפיתוח
העתידי של הממלכה, אבל למעשה הדיאלוג ביניהם התנהל במישור אחר
לגמרי. קולותיהם הלכו ונחלשו, הם ישבו קרוב יותר ויותר אחד
לשניה, אך עדיין, למרות המתח וההתרגשות שעטפו אותם, העבודה
נעשתה.

באחד הלילות, היה כבר מאד מאוחר ואמותיה של המלכה נרדמו על
הספות הרכות בחדר המבוא, סיימה המלכה לדבר וסגרה את המחברת
שלה. הנער סיים לכתוב והסתכל בעיניה. המלכה לא אמרה מילה. ואז,
בלי הכנה, השליך הנער את גופו והשתרע בחיק המלכה, שהייתה המומה
מן המחווה הישירה. באנחה חרישית הפנה את פניו היפות והרכות
כלפיה ועצם את עיניו. המלכה, חשה את כובד הראש העגול המונח
בחיקה רכנה מעליו והחלה לרפרף על פניו בנשיקות קלות. על מצחו,
עפעפיו, אפו, לחייו. שפתיה מרחפות בקלילות, נוגעות לא נוגעות.
לרגע קצר נשלחו שפתיו הרכות של הנער אל שפתיה של המלכה. המלכה
השתהתה ואז הזדקפה.
היא לא הייתה מוכנה עדיין למסור את שפתיה לנער הזה. הנער, שחש
בהתנגדות שעוררה היוזמה שלו, הזדקף גם הוא. הם ישבו לרגע,
מתנשמים. הוא נרגש, חרד מתוצאותיה של פעולתו. היא רצינית,
צלולה, תשוקתה רק ממתיקה מעט את מודעותה לגורליות של  הבחירה.


המלכה ידעה שהיא יכולה לוותר בקלות על הנער הזה. לשלוח אותו
מעל פניה ולחזור לשגרת יומה בלי שום בעיה. חייה, כפי שעיצבה
אותם מזמן, היו מלאים ומספקים. על אהבת-גבר ומין ויתרה מזמן.
זה היה המנהג בממלכה מימים ימימה. מיום הכתרתה המלכה היא מעל
כולם. במידה והייתה נשואה ואם לילדים, לבעלה וילדיה אין שום
יתרון כלפיה על פני הנתינים האחרים. גם הם צריכם לבקש שתסכים
לקבל את פניהם במועדים שנקבעו מראש. אבל במקרה של מלכתנו,
שירשה את הכתר מאביה בעודה רווקה, בחירתה הייתה להתרחק ממין
ומיחסים אינטימיים. מלכות שמלכו לפניה היו משתעשעות עם מאהבים
מתחלפים, אך מלכתנו שבעה ממשחקי האהבה והתענוגות שמלאו את ימי
נסיכותה והחליטה שכמלכה אין לה צורך בהם. בעשר שנות מלכותה, לא
התעורר בה הדחף לשנות את ההחלטה הזאת.
עד לרגע זה, בו מצאה את עצמה עומדת בפני הברירה להמשיך בקו
שהתוותה לעצמה או להסתכן ולפסוע אל הלא נודע, אל הבלתי מוכר.
היא הביטה אל הנער. הוא נראה פגוע ועצוב. לבה נכמר אליו. נמלא
חמלה. התשוקה הייתה שם כל הזמן. רדומה. היא ידעה שהתשוקה
תתעורר שוב ברגע ההחלטה. על זה היא סמכה. מה שהונח על כפות
המאזניים היו דברים אחרים - מחויבותה כלפי הממלכה, כלפי עצם
היותה מלכה טובה ומיטיבה, מול משהו אחד, שלא ידעה לקרוא לו
בשם. משהו אפל. הרסני. מסוכן. זר. לא אחראי. הדבר הזה משך אותה
יותר מאשר עורו הרך כקטיפה של הנער, או גופו הגמיש.
משכה אותה הסכנה שנשקפה מעיניו הכחולות.
ואז, באחת, רכנה המלכה אל הנער ונשקה אותו על פיו.
זרועותיו הקיפו אותה בהיסוס מסוים אבל בתשוקה גדולה. היא לא
התמסרה עדיין, כמו שידעה לעשות בעבר כאשר השתעשעה עם גברברי
האצולה על הספות הגדולות בחדרי ההסבה, בגני הארמון או על ערמות
החציר באורווה. שפתיה נפשקו אך במעט. לשונה נגעה  בשלו רק
לטעימה קלה. "אתה רוצה ללכת." אמרה. "כן" אמר, ויצא.

מאוחר יותר, בעודה שוכבת במיטת האפיריון הגדולה שלה, שאלה את
עצמה למה לא ציוותה עליו להישאר. "הוא מפחד" אמרה לעצמה.
כשנשקה אותו שחררה אך במעט את מוסרות תשוקתה והרי תשוקתה של
מלכה יכולה בקלות להכות בהלם שוליית לבלר קטן.  אולי היא זו
שפחדה. בכל מקרה חשה החמצה. כמלכה, היא לא הייתה רגילה לדחות
את הסיפוק שלה.


                                       X X X

המשך יבוא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
א:מה דעתך
שהסלוגן יוחלף
במילה עברית

ב:לא נראה לי,
סלוגן נותן לי
להרגיש אמריקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/12/01 12:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה