כשהלכת ברגל הבית ונאלצת לעבור דרך הסמטא החשוכה שתמיד שנאת
וניסית להימנע מלעבור דרכה, והלילה היה חשוך והיה ערפל נוראי
שבקושי ראית יותר ממטר קדימה.
ואתה הלכת בסמטא מהר מהר, כדי להגיע הביתה כבר, וכל מה שחשבת
עליו כל הזמן היה רק המקלחת החמה שתעשה ואחר כך תכנס למיטה
ותדליק את המחשב הנייד החדש שלך שקנית לא מזמן בדיוטי פרי
כשחזרת מהנסיעה לארה"ב שהמשרד בו עבדת שלח אותך כדי שתהיה נציג
החברה בתערוכה ההיא בוושינגטון שבכלל לא לטרחת להגיע אליה.
והלכת מהר והתנשמת בכבדות ובדרך חשבת על העובדה שאולי באמת
הגיע הזמן להפסיק לעשן. הלכת מהר, כמעט על סף ריצה. ולבך פעם
במהירות ובחוזקה, כל-כך חזק עד שכמעט שמעתי אותו.
פסיעותיך נשמעו למרחק, עם הנעליים החדשות שאשתך קנתה לך שבוע
שעבר כשהייתה באיטליה ואתה בינתיים זיינת בחדר שלכם, במיטה
המשותפת שלכם, איזה ילדה בת 18 שאספת מאיזה בר, וכדי שייסוריי
המצפון לא יציקו לך הפכת את תמונת החתונה, בה אתה ואשתך נראים
חבוקים ומאושרים על פניה, והשארת את טבעת הנישואין שהיא נתנה
לך לידה.
וכשעברת על פני בקושי שמעת אותי. ישבתי מקופל בפינה וכובעי היה
מונח על הרצפה עם כמה מטבעות בתוכו. אבל לא העפת מבט לעברי,
סובבת את ראשך והשפלת מבטך כאילו אתה לא רואה אותי. וכשמצפונך
מעט יציק לך על זה שלא זרקת לי כמה מטבעות תשכנע את עצמך שגם
ככה יש לך רק שטרות ולא מטבעות.
ואתה המשכת ללכת, מהר, עוד רגע ואתה כבר ברחוב של הבית שלך וכל
היום הסיוטי הזה ייגמר. סובבת את ראשך לאחור, אני יודע שכבר
שמעת את צעדיי מאחוריך. ידעת שאני עוקב אחרייך והאצת את צעדייך
ועברת כבר לריצה אך מזוודת העסקים המהודרת שלך שקיבלת מהחברה
שבה עבדת כאשר התמנית לשותף בכיר, נפלה מידייך.
פחדת, יכולתי להריח את הפחד שלך. ניסית לשכנע את עצמך שזה רק
חתול, אבל אני כבר הייתי קרוב, כמעט נוגע בך, יכול להריח את
הז'אן פול גוטייה שלך, לגעת בחליפת הארמני שלך. ועוד רגע, רק
עוד שנייה , שכבר תחשוב שהכל נגמר והיה רק עוד הזיה בראשך והנה
אתה כבר ליד הבית, אני יבוא ואתן לך מכה אחת מאחורה בעורף ואתה
תיפול. ואני אמשיך לבעוט בך, וחליפת הארמני הלבנה שלך תתמלא
בדם וריח הבושם שלך יעלם ויתחלף בריחו המשכר של דמך.
ואז אני אלך, אשאיר אותך שוכב מדמם למוות, בוכה כמו ילד קטן
מתחנן על חייך. השטרות והמסמכים שהיו בתיק היד שלך מפוזרים
בתוך שלולית הדם שמסביבך.
אך אל דאגה, בדיוק בזמן בו יורידו אותך לאדמה, למנוחתך
האחרונה, כשברקע ישמע קולה המייבב של אשתך בבגדי המעצבים
השחורים. בדיוק אז אחד מאותם אלפי העובדים בחברה שלך, אחד מאלה
שלא זכרת את שמם ולא נהגת להגיד להם שלום כי לא מצאת שום הבדל
בינם לבין עכברושים. אחד מאותם אלה שהעסקת במשכורת מתחת
למינימום ונהגת לקרוא להם "פושטקים" ו- "שחורים".
אחד מהם ידרוס אותי בדרך לעוד איזה משלוח דחוף, שאחד משותפיך
ציווה עליו לבצע.