לימים הירהרתי "זאת לא אופטימיות". וגם עתה חשתי רק עייפות
גדולה ורבה מאוד. גופי, שאת פעולותיו ניסיתי עתה זה להשבית,
היה כבד לרגע, ואחר לא חשתי בו עוד, אלא רק את עפעפי, שסירבו
לכסות את עיני, ואני שכבתי פקוחת עינים עד שגם הם נעתרו, ונים
לא נים במיטה עד שבא אהובי.
בחלומי ברח האסיר משוביו, ומשתנק הסתתר בין הספרים הרבים
שבאולם המעצר. כשלכדו אותו היכו אותו במכשיר מיוחד עד שלא יכול
לנוע, ועיניו כבו. הסוהרים כבר פנו ממנו, אך הוא אזר כוח והאיר
את עיניו בכוח רצונו, אחר הניע גופו - לא בכוח השרירים החבולים
כי אם בכוחה של רוח האדם - ויצא בשער.
לא היה שם רמז לרוח האדם. תחושה אפשרית של ניצחון על המוות לא
נרמזה אף היא. אדרבה, הפסדו של המוות היה מר גם בפי. מחשבות על
אחריתי לא נעו בנפש, וגם לא הרהורים על אודות האחרים. היה זה
מעשה הדורש ריכוז. האם מהודקת הלולאה דיה? שמא תיקרע מכובד
משקלי? גם המחשבה על משך הגסיסה לא טרדה אותי. איך יש למשוך את
הרגל, מיד או בהדרגה, היתה לשאלה היחידה שקנתה לה משמעות בעולם
הקטן שנברא בחדר.
אמרה שגורה בפי - מי שמדמיין את מסע הלוויה לו, אינו רוצה
במוות. ואני לא הגיתי במסע הלוויה. רמז ראשון לסדקים בנכונותי
שיחזרתי בדיעבד, בסיפוק שחשתי למראה הסימנים האדומים שנחרצו
בצווארי. דומה שלא הבחנתי בכך אז.
התלבטות ארוכה היתה זו. מידה של קומיות שלא נעלמה מעיני היתה
במעמד, שהרי כשעה ויותר ניצבתי בחדרי וחבל כרוך לצווארי, ואני
מתלבטת אם למשוך רגלי במהירות או שמא לחסום את האוויר בהדרגה,
ולהניח לחושי להתערפל מהמחסור בחמצן.
ומדוע בכיתי, אם הפתרון כבר נכרך סביב צווארי? לא, נכון יותר
לומר שבכיתי בתחילה, מהעלבון והיאוש והשנאה והאכזבה. דומה
שההחלטה הקהתה את הרגש, ואולי אפילו הציגה את העלבון כולו באור
נלעג. ועם זאת יכולתי להיזכר בו ולחדש את הכאב כרצוני, ואף
עשיתי זאת כמה פעמים, כמפעילת בובות.
לחושי הקהים היה הלם המוות כמים קרים או אור מסנוור. חשיכה
גדולה היתה זו, ללא חלל, וכיוון שכך לא נפלתי אל המוות. אכזרי
כסוף, לא היה שם דבר. רעדתי מהפחד ונזכרתי ברגל וגיששתי ושבתי
אל החיים, אך גם מעשה זה לא היה מרגש, ולרגע שקלתי לחזור ביתר
החלטיות על המעשה ואחר שקעתי נים לא נים בעייפות רבה וחיכיתי
לאהובי. |
