אני פוסעת בגשם, הרחובות כבר ריקים, השמיים שחורים יותר מבכל
לילה אחר. פנס רחוב בודד מאיר את קצה הרחוב. השעה אחת ושלושים
בלילה ובניגוד לכל יום אחר הלילה אין אפילו את מספר הרכבים
הבודד שיש בדרך כלל על הכביש בשעה זאת. אף נפש אדם, אף נפש
חיה, רק אני והרחוב. בהתחלה השקט משתלט עליך מוציא את הפחדים
הכי גדולים שלך החוצה, כאילו הקרביים מבקשות מנוחה ובכל פעימת
לב הגוף נרעד ומשתתק למאית השניה. לאט לאט הרעידות נפסקות אתה
מרגיש נינוח יותר לנוכח המצב. אתה לומד להתבונן לתוך השקט הזה
שנפרס לפניך. כאילו מישהו מנסה לנקות את העיר בעזרת הגשם ואט
אט גם נפשי מתנקה. הרחובות מבריקים ממים, הבניינים נראים כאילו
הם עומדי ומשתאים בפני היופי הזה כאילו הם רק חיכו להזדמנות
הזאת בהם הם יהיו לבד. כל מקור אור בוהק לפתע בניצוץ יפיפה של
טיפות הגשם הקטנות. אני מוצאת את עצמי מתבוננת על הכל, פרטים
שלא שמתי לב אליהם מעולם ואני נרגעת מרגישה בטוחה. עם כל פרט
כזה פחד אחר נמוג, מחשבה אחרת נעלמת, מן מדיטציה כזו שניקתה לי
את הנפש מחודשים של עומס.
         והכל, הכל בשבע דקות הליכה.