לגבי נער בן חמש עשרה, החיים יכולים להיות מצחיקים ומאושרים או
עצובים ועגומים והמעבר ממצב למצב מהיר כמו התלקחות של קש,
במיוחד אם נער כזה גדל בבית ייקי שם הסגפנות והחסכנות הם אמת
מדה על פיה נמדדים דברים ודמי כיס הם בחזקת בל ימצא ובל יראה
ובמיוחד עם זהו נער רגיש.
הוריו של יניב לא היו ניצולי שואה, אבל עלייתם המאוחרת לארץ
וקשיי ההסתגלות שלהם למנטליות לבנטינית וים תיכונית ולשפה
גרונית ובילתי אפשרית כעברית, נתנו אותותיהם בצורת החינוך של
ילדיהם. חינוך נוקשה, אבל עם זאת אהבה גדולה היו לחם חוקו של
יניב מדי יום ביומו.
דמי כיס? הס מלהזכיר. אם רצה להשיג משהו, היה עליו לצבור פרוטה
לפרוטה מכל מקור. לא שהיה חסר ליניב דבר מה בבית כשהיה זקוק לו
במסגרת לימודיו או פעילות החוגים שלו. אבל עבור הנאות
אישיות...
היינס, אביו של יניב ,שמעולם לא טרח לעברת את שמו, היה גבר
כהה, גבוה ורזה עם עיניים כהות ורושפות שמבט אחד שלהם היה
מצמית את יניב או את אחותו. היינס היה שתקן, לא הירבה לדבר,
אבל כשדיבר תמיד, תמיד הקשיבו לקולו העמוק בני הבית וגם אנשים
מבחוץ.
אמו, לעומת זאת הייתה אשה קטנה, אנרגטית שלא פסקה לגעת ולחבק.
עם השנים למד יניב כי הוריו היו כמו יינג וינג, משלימים
ומנוגדים וכי למרות שלא ראה כמעט גלויי חיבה פומבית ביניהם,
אהבו האחד את השניה אהבה עזה.
בגיל חמש עשרה, בכיתה הראשונה בתיכון, היה יניב גבוה, גרום
ורזה ממרבית חבריו לכיתה. את מראהו ירש בוודאות משני הוריו
כתערובת של תכונות גופניות ונפשיות. תערובת שתוצאתה הייתה
בחזקת אחד ועוד אחד שווים שלוש. את גוון פניו, עורו ושערו ירש
מאביו ואילו את עיניו העמוקות הבהירות ואת תווי פניו מאמו.
השילוב הזה הפך אותו לילד נאה ותמיד, מאז ילדותו, היו לחייו
אדומות מצביטות של הדודות. ילד חולמני, חכם ויצירתי שלא התאמץ
אף פעם להכנס לתוך מעגלי החברים ושהיו לו חברים בודדים בין
נערי כיתתו. שתקן, לא מרבה לדבר וכשדיבר, כמו אביו, תמיד
הקשיבו לדבריו. נערות? הס מלהזכיר. הוא פחד מהן, ירא מהמין
השני וזאת למרות שניצני הנערות הלכו ונמוגו, קולו כבר השתנה
ועניינו המיני כבר התעורר, עדיין התבייש וחשש מלהתחבר או לשוחח
עם בנות כיתתו.
הנערה היחידה שאיתה חש בנוח הייתה שרה. שרה היא שכנתו במעלה
הרחוב ואף אחד מהם לא זכר את הנסיבות שהביאו לחיבור בינם. שרה
היתה נערה חכמה אשר למדה בכיתה אחת נמוכה יותר אבל כבר בגיל
ארבע עשרה, נראתה כאשה קטנה. גוף מלא שדים מוצקים שיער בהיר
ועיני שקד חומות ורגישות. שרה, גם היא ילדה שתקנית, לא מצויה
אף פעם במרכז המעגל החברתי. היא החברה, הידידה היחידה של יניב
מבין בנות המין החזק. עם שרה יניב דיבר שעות. על הלימודים, על
בעיות הנערות של שני בני נוער מתבגרים, על המחזור החודשי שלה,
על יחסי בנים ובנות הכל בכל בצורה פתוחה וגלויה לחלוטין.
בשיחות אתה, יניב מרגיש חופשי מחששות ומבושות. שרה אוהבת את
יניב בסתר. אף פעם לא אמרה לו כי היא אוהבת אותו ואף פעם גם לא
ניסתה לגעת או ליזום תנועת חיבה או ליטוף כי יניב מחשיב אותה
כאחותו.
אך על דבר אחד לא משוחח יניב עם שרה.
לשרה אחות בשם יונה הלומדת בכיתה המקבילה ליניב. יונה נראתה
שונה לחלוטין משרה. אפילו אותם תווים דומים שאומרים על שני
נערים כי הם אחים, אינם קיימים אצלה לעומת אחותה. היא גבוהה
כמעט כמו יניב, עיניה כחולות עזות, כמו של אביהן, רזה ומחייכת
תמיד. שערה קלוע כמעט תמיד בשתי צמות ארוכות המגיעות למרכז
גבה. נערה שכל אחד שמח להיות בחברתה או להיות חברה. נערה שכל
דבר מקבלת בחיוך באופטימיות כאילו שואבת אליה את כולם.
יניב אוהב אותה מרחוק מקנא באחרים שמדברים אתה. מעולם לא דיבר
אתה. תמיד הוריד את מבטו כשעיניהם הצטלבו במיקרה. הוא משתוקק
להכיר אותה, לשוחח איתה לומר לה עד כמה הוא רוצה בחברתה, אבל
ביישנותו מונעת ממנו לנסות, להעיז לגשת אליה. וכך במשך חודשים
רבים הוא מתחבט ומתלבט חולם בלילות על שניהם, חושב עליה ועל
עצמו מתמזמזים במיטה, הולכים שלובי ידיים ברחוב. אבל את
מחשבותיו וכמיהותיו אלה לא חלק אף פעם עם שרה. בכל רגע פנוי
עסוק יניב במחשבות איך לפנות אל יונה, באיזה תירוץ להשתמש כדי
לפתוח בשיחה אתה. בדמיונו רואה אלפי תסריטים כיצד לפנות אליה
להתחיל בשיחה, אבל בדרך כלל ראה עצמו ניגש אליה ושואל:
"יונה, אפשר להזמין אותך לקולנוע?"
אבל תמיד, תמיד היתה המחשבה ניקטעת כאן, אולי מחשש לשמוע
בדמיונו את התשובה....
לאחר חודשים אחדים בהם התחבט יניב במחשבה זו, החליט כי הדרך
היחידה היא להזמין את יונה לקולנוע. כשגמלה מחשבה זו במוחו,
החל לאסוף פרוטה לפרוטה, פה מעבודה לעת מצוא, שם מתשלום עבור
שעור פרטי לילד בבית הספר היסודי. לאחר חודשיים שבהם חסך מפיו
אף את הממתקים האהובים עליו, היה בידו סכום כסף מספיק לקניית 2
כרטיסי קולנוע וגזוז לשנים.
יונה גם היא אוהבת מרחוק את יניב, אשר לא יודע על כך, אבל היא
לא יזמה אף פעם נסיון התקרבות אליו. יונה ושרה קרובות ושתיהן
חולקות את סודותיהן ובינן את אהבתם המשותפת ליניב. מדי פעם
מספרת שרה ליונה על חלק מהשיחות עם יניב.
ערב סתוי אחד, חזרו שרה ויניב מהספריה. וכל אחד מהם החזיק תחת
הזרוע ערמת ספרים. שניהם מאוד אוהבים לקרוא ודמיונם מפליג
למרחקים עת הם מספרים לעיתים האחד לשניה על הספר אותו קראו.
העלים שנשרו מעצי השדרה כבר כמשו והצהיבו והרוח הקרה שנשבה,
תלשה מדי פעם עלים והטיחה אותם בפניהם, גורמת לנחשול של עלים
להתרומם מהמדרכה. פנסי הרחוב אך זה נדלקו, שופכים אור עמום על
האנשים החופזים ברחוב, מהדקים את צוואורוני מעיליהם, ממהרים
להימלט מהקור המתגבר ומסימני הגשם הקרבים. בדרך דיברו על חברים
לכתה והוא חושב כל הזמן איך ייצור את ההזדמנות לשוחח עם יונה,
איך יוכל לשכנעה לפגוש אותו. כשמוחו מפוזר כאילו דוהר על טייס
אוטומטי, הוא ענה כלאחר יד לשאלותיה של שרה והיא כאילו לא חשה
במצב רוחו בפיזורו המשיכה להוביל את השיחה. משב רוח פתאומי
הרים את חצאיתה, והם עצרו כשהיא מהדקת את החצאית אל גופה
ומסתכלת למעלה אל עיניו.
"שרה," הסמיק עד שורשי שערותיו, אזר יניב סוף, סוף אומץ, "את
יכולה לשאול את אחותך אם היא תירצה ללכת איתי לסרט"
שרה הביטה בו וליבה דילג על פעימה. חשה כאילו אזל הדם מפניה,
ובה בעת גל חום שורף את פניה, את מיצחה. 'הוא לא יוכל להיות
שלי' חשבה. בלעה את רוקה וענתה:
"כן, למה לא, אני יכולה לשאול אותה אם היא מעוניינת"
"תודה שרה" אמר יניב בהקלה עצומה. 'זה היה כל כך קל לבקש'
חשב.
המשיכו בדרך, כשהרוח פורעת את שערם ונפרדו על יד ביתה. הציץ
לקומה השניה וראה את הוילונות זזים באחד החלונות ואת האור
המהבהב כסימן של תקווה. בשריקה על שפתיו ובלב קל הלך לביתו.
יומיים לאחר מכן ניגשה יונה אליו באחת ההפסקות בבית הספר. והוא
בפיק בירכיים צפה בהתקרבותה אליו. סמוקה ומתנשפת אמרה:
"שרה אומרת לי ששאלת אם ארצה ללכת אתך לקולנוע"
"נו ואת רוצה?" הביט אל פניה והסיט את מבטו במבוכה חש כי פניו
מסמיקים.
חשבה מעט, חייכה ואמרה
"כן"
"מתי?"
"הערב, אני לא יכולה כי יש לי חוג מוזיקה, אבל מחר זה יהיה
בסדר?" אמרה ספק שואלת ספק קובעת.
"מחר זה מצויין" אמר, וחשב כי עליו להתחמק מהמטלה השבועית בבית
כדי לא להחמיץ את ההזדמנות, "לאיזה סרט תירצי שנלך?"
קבעו את הסרט והמקום.
"בואי ניפגש לפחות חצי שעה לפני הזמן כדי שנוכל ללכת לטייל
קצת".
"בסדר" וכך ניפרדו.
באותו לילה כמעט ולא ישן יניב מהתרגשות. גם בשיעורים למחרת היה
מפוזר ולא טרח כמעט להקשיב.
שעה לפני פתיחת הקופות כבר עמד בתור, רחוץ ומסורק לבוש במיטב
בגדיו אשר שעות היסס בטרם בחר בם. קנה כרטיסים ושם אותם בכיס
החולצה. נותרו בידיו מספר מעות המספיקים בקושי לקניית גזוז
בקיוסק. הלך, והתייצב בפיק בירכיים במקום שבו קבעו להיפגש,
מציץ כל כמה שניות בשעונו. הזמן כמו ממאן לחלוף והמחוגים כמעט
אינם זזים ממקומם. כל כמה שניות מרים ידו וממשש את הכרטיסים
בכיס החולצה. מדי פעם מוציא אותם ממקומם כדי לוודא כי עדיין הם
נימצאים בכיס כאילו אינו מאמין כי יונה הסכימה ללכת איתו לסרט,
כאילו מצפה לתשובה מהם על כך.
יונה הגיעה באיחור של מספר דקות.
הלך לעברה כשליבו הולם וידו ממששת שוב את כיס החולצה כדי לבדוק
שאכן הכרטיסים שם.
"שלום יונה" אמר בביישנות מה.
"היי"
"יש לנו כמעט חצי שעה. נטייל מעט?"
הנהנה בראשה. פסע לצידה ללא מילים וידו הימנית נוגעת לא נוגעת
בידה. לאחר כמה פסיעות ונגיעות אחז בידה והיא נענית לא
בחיישנות והמשיכו ללכת לכיוון הגן על יד בית הקולנוע כשידיהם
שלובות. בידו השמאלית ממשיך לגעת בכיס החולצה לבדוק שהכרטיסים
מונחים שם לבטח.
בדרך שוחחו והשיחה הולכת ומתפתחת בינהם צוברת תאוצה. חוקרים
בעדינות האחד את השניה בתמימות.
כעבור זמן פנו ללכת בחזרה. בכניסה לאולם השתרך תור. נעמדו יחד
בסופו עדיין אוחזים יד ביד. הוא והיא מרגישים את הקירבה הנעימה
של רצון להיות יחד. מתקדמים בדשדוש כשלפניהם ומאחוריהם מדשדשים
האחרים העומדים בתור.
בקרבת הדלת הושיט את היד לכיס חולצתו. הכרטיסים לא היו שם!
הרגיש כי דמו אזל מפניו, כי עולמו חרב עליו וכי רגליו כמעט
אינן נושאות אותו. על סף היסטריה פנה ליונה ואמר מלעלע בגרונו
היבש:
"הכרטיסים! הם אינם, אבדו, לא יודע היכן הם." תוך כדי דיבור
נאבק לצאת מתוך התור מושך בידה ומחפש בכיסי המיכנסיים בפניקה
הולכת וגוברת.
"תחפש בחולצה" אמרה למרות שראתה כי חפש שוב ושוב בכיס. עמד שם
האנשים זורמים מסביבו והוא מרגיש לבד, בודד בעולם, על סף דמעות
חלומו מנופץ לעיניו, ממשיך לחבוט על הכיסים מוציא והופך אותם.
"אז ניקנה אחרים אמרה"
שתק. לא יכל לומר לה כי לא נותר לו עוד כסף.
פנה לקופה דוחף את העומדים בתור בהיסטריה מעלה את זעמם
ובנעימת תחינה ובתמימות פנה לקופאי:
"בבקשה, קניתי כרטיסים לי ו..לחברה שלי והם אבדו לי. תן לי
להכנס בבקשה"
הקופאי הציץ לעברו מעל למשקפיו ומבעד לסורג ואמר בזלזול כאילו
הנער החצוף הזה מנסה לסדר אותו.
"ילד, או שתקנה כרטיסים אחרים או שתזוז מהתור אתה מעכב את כל
האנשים כאן" אמר הקופאי ונופף בידו בזלזול מופגן כלפי יניב וכל
האנשים האחרים בתור.
"בבקשה אדוני" אמר יניב שוב כשקולו מתעוות והדמעות כמעט חונקות
את גרונו:
"אני באמת, באמת קניתי כרטיסים. בבקשה תעזור לי"
העומדים בתור הסתכלו בתמיהה על הנער התמים החצוף הזה והאזינו
כמעט בחוסר אמון לחילופי הדברים בינו לבין הקופאי.
"בחורצ'יק" אמר אחד מהם, "לא מספיק שנידחפת, אתה גם מעכב את
התור!"
"אבל באמת אדוני" אמר יניב ספק פונה אליו ספק אל הקופאי,
"הכרטיסים היו כאן בכיס של החולצה ועכשיו הם אינם"
המומים מהתמימות או החוצפה של הנער הצטרפו אחרים בתור להמולה
ולבסוף המום, כואב ומאוכזב נידחף יניב מהתור.
יונה עמדה שם וצפתה בחילופי הדברים אינה אומרת מילה, אבל עכשיו
כשראתה את יניב ניסער כל כך אמרה:
"עזוב יניב בוא נלך לטייל עוד קצת. זה באמת, באמת לא חשוב"
"לא, כל כך רציתי לקחת אותך לסרט...."
מסרב להרגע, התעקש יניב כי עליהם להכנס לסרט אבל כל נסיונותיו
ותחנוניו הנוספים לא הועילו והם נותרו מחוץ לאולם הקולנוע לאחר
תחילת הסרט.
לא מבחין בדרך ושותק, הוא ליווה אותה הביתה ומאז לא דיברו יותר
כלל, לא בהפסקות ולא מחוץ לכותלי בית הספר.
גם עם שרה לא שב לשוחח עוד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.