מוקדש לך, על זה שאתה תמיד פה כשקר, ולרגשות שלא מתירים לי
להגדיר יצירה זו כ"אהבה נכזבת" ומתעקשים על "אהבה" טהורה,
קדושה ואמיתית יותר מכל דבר אחר



זו עונת מעבר עכשיו. אני בכלל לא מבינה למה קוראים לזה "עונת
מעבר", היא הרי לא עוברת לשום דבר אחר כך. אמור להיות חורף
בקרוב. אני כבר עכשיו יודעת שלא יהיה. אתה יודע, או שעדיין
מקווה? לא משנה... אל תענה, אני יודעת שכן, אתה מקווה לחורף
גשום, כדי שתוכל להתכרבל מתחת לשמיכת הפוך שלך, רצוי לא לבד.
אז שתדע, אחת ולתמיד, שגם אני מעדיפה שלא להתכרבל שם לבד.
אתה יודע, מחר "נחגוג" שנה, שנה מאז שנפרדת ממני. אני חושבת
שאני אחגוג לבד מתחת לשמיכת הפוך שלי, אולי אנסה לדמיין אותך,
אבל וודאי לא אצליח לשחזר את מגע ידיך אחרי שנה של מגע אחר.
אתה בטח תהיה בחזרות, או בעבודה, או במועדון, ובכלל לא תזכור
שעברה שנה. ובערב אני אתקשר אליך ואזכיר לך, חצי ברצינות אבל
חצי בציניות חמוצה (שהולמת אותי כל כך), ואתנהג כאילו לא כואב
לי בכלל לדבר על זה, ואתה, כל כך תמים, תאמין לי.
אתה מבין, זו הבעיה הבסיסית ביותר שלנו, אתה מאמין כשאני אומרת
שפגשתי מישהו מדהים או שאני כל כך מאושרת עכשיו וטוב לי להיות
לבד, אבל אתה לא אמור להאמין, זה אמור לגרום לך לרצות לזכות בי
בחזרה. אני לא מסוגלת לשבת מולך יותר, לשכב בזרועותיך שוב,
בתמימות, ולא לנשק אותך. אז אני אנשק, בפעם הבאה, זו תמיד הפעם
הבאה ולא הפעם הזו. פחדנית.
בשנה שעברה היה חורף. אני יודעת את זה בגלל שאת החורף של השנה
שעברה ביליתי בזרועותיך החמות ובכלל לא ידעתי שגשם בחוץ כי היה
לי כל כך חם וטוב, עד שעזבת, וקלטתי שקר כל כך, והסתכלתי החוצה
והיה מבול. נכנסתי למיטה כדי שתחבק אותי ולא היית שם.
בשנה שעברה היה חורף. וזה היה החורף הקר ביותר אי פעם.
לפני כמה ימים היה קר. אבל לא לי. היית פה וחיבקת אותי, במיטה
שלי, והיית חם. ולרגע שכחתי שזה לא החורף של השנה שעברה וכמעט,
אבל רק כמעט נישקתי אותך. אחר כך הלכת וכשליוויתי אותך החוצה
רעדתי קצת מהקור.
אנחנו בתקופת מעבר עכשיו. אני בכלל לא מבינה למה קוראים לזה
"תקופת מעבר", היא הרי לא עוברת לשום דבר אחר כך. אנחנו לא
עוברים לשום דבר אחר כך.
אמור להיות חורף בקרוב. אני מאמינה שעוד יהיה.