כבר הרבה זמן שנחום לא חייך,  והיו לו מספיק סיבות לכך.
הכל התחיל באותו יום חמים, בראשית הקיץ באותה שנה. הוא חזר
מוקדם הביתה, ונכנס הביתה כשזר פרחים בידו וחיוך מרוח על
פניו.
היה זה יום הנישואין שלו ושל קרין, שנה שלישית שהם ביחד והכל
נראה טוב. נחום תכנן יום נהדר בשביל שניהם: בהתחלה הפרחים,
אחרי זה קצת זמן בחדר השינה, ולערב הוא הזמין מקומות באחת
המסעדות היותר נחשבות בת"א.
הוא השקיע הרבה יותר כסף משתכנן להוציא על היום הזה, וזה דבר
שלא קרה הרבה לנחום, אבל הדבר התגמד לעומת המחשבה על חיוכה של
קרין כשיכנס הביתה עם זר הפרחים הענק. כשנכנס הביתה ולחדר
השינה שלהם, חיוך גדול אכן היה על פניה, אבל זה היה לפני ששמה
לב לכך שנכנס לחדר, ומסיבות שונות לגמרי.
אתם מבינים, לקרין היה רומן עם חברו הטוב של נחום, רומן שנמשך
כבר מספר חודשים, והדרך שבה גילה בעלה את הדבר, היא כשראה את
אישתו וחברו הטוב מבלים "זמן איכות" ביחד על המיטה הזוגית.
הוא פשוט עמד שם מספר שניות, בוהה בהם, חיוכו משתנה באיטיות
למעין עוויה של הפה.
אז אותו חבר טוב שם לב לעובדה שעוד אדם הצטרף לחדר, ורק אז
הפסיק ממעשיו.
"מה קרה? תמשיך..." אמרה קרין וליטפה את גבו. העווית בפיו של
נחום זזה מעט והוא שמט את זר הפרחים על הרצפה.
בעקבות זה האישה הפנתה את ראשה במהירות והסתכלה על בעלה העומד
בפתח הדלת, רועד מהמהירות בה התחלפו הרגשות והמחשבות במוחו.
גם אצלה קרה אותו הדבר שקרה בפניו של נחום שניות קודם לכן,
והחיוך הפך למעין עווית.
"נחום..." מלמלה, ומרוב הלם אפילו לא הזיזה את חברו הטוב
מעליה.
לאחר מספר דקות של שקט במצב המוזר הזה נחום התכופף, אסף את
הפרחים ועזב את החדר.
הוא הגיש בקשה לגט כבר באותו השבוע.


הוא שכר דירה קטנה בצפון, משאיר לאשתו את רוב הרכוש המשותף.
לאחר מכן מצא עבודה אחרת, רואה חשבון בחברה קטנה, עבודה פחות
משתלמת מהקודמת במרכז, אבל היא הספיקה לו.
הוא התרגל לבדידות באמצעות שגרה: קם בבוקר, הולך לעבודה אחרי
התארגנות מהירה, חוזר בערב, קצת טלוויזיה והולך לישון. לפעמים,
כשמצב הרוח היה מרומם במיוחד בזכות מילה טובה מהבוס או שיחה
מוצלחת עם אחת מהמזכירות הנאות, היה יוצא לסרט, אבל באופן כללי
סדר היום כמעט ולא השתנה.
כשאחד מחבריו לעבודה (והרי רק חברים כאלה היו לו) היה מתפלא
איך הוא לא משתגע משיגרה שכזו, לאחר שיחה מזדמנת עם נחום, היה
מושך בכתפיו ומחייך. "עדיף חוסר שינוי מאשר שינוי לרעה, לא?"
היה שולף את משפט השכנוע העצמי שלו, והשותף לשיחה היה צוחק
בנימוס ושותק.
המכה השניה לאותה שנה נחתה על נחום חצי שנה בערך מאותו יום קיץ
בו הפך מנשוי לפרוד.
מנהל המחלקה קרא לו לשיחה והוא הלך לאורך המסדרון אל חדרו של
הנ"ל.
הוא לא חשש מהפגישה אלא דווקא התאמץ להסתיר חיוך. מתחילת
העבודה בחברה נקרא אל ה"בוס" פעמיים, ובשתיהן קיבל מחמאות על
עבודתו, אז מי יודע, אולי הפעם זה יהיה קידום או העלאה
במשכורת.
נחום דפק על הדלת פעמיים וכשקול עמום ענה לו להיכנס, פתח
אותה.
על פניו הצעירים של מנהל המחלקה היה חיוך, כרגיל, אבל חיוך
שונה מחיוך היומיום המזויף אך סימפטי שלו.
נחום לא היה צריך לחכות למילים "עקב בעיות כלכליות אליהן נקלעה
החברה..." כדי לדעת שהוא מפוטר.
לאחר שבועיים סיים את עבודתו במקום ונסע בפעם האחרונה בדרך
הצדדית המובילה ממשרדי החברה אל הכביש לאזור בו גר.
באותה נסיעה, כשגשם חלש אך מתמיד מלווה אותו, החלה ההידרדרות.


שבועיים לאחר מכן ישב נחום על הספה בביתו ובהה במסך הטלוויזיה
הכבוי.
הפסקת חשמל נמשכה לאורך כל הבוקר ונחום, שקם מוקדם מכוח ההרגל,
השתעמם.
כבר בשעה הראשונה לאחר שסיים לאכול ארוחת בוקר קטנה, החל
להשתעמם ויצא עם מטריה לקנות עיתון.
עד לצהריים סיים את כל חלקי העיתון שעניינו אותו וגם כמה שלא,
ומאז ישב מול הטלוויזיה.
במסך השחור ראה את בבואתו וגל של רחמים עצמיים הקיף אותו. חסר
אישה, חסר עבודה וחסר מעש, הרגיש נחום שלא נשארה כבר הרבה
תועלת בחייו, והמילה התאבדות הופיעה בפעם הראשונה במוחו.
הוא היה מובטל פחות מחודש, ועדיין הייתה לו דירה לישון בה
ומחסה מפני הגשם שירד ללא הפסקה ממשית כבר שבוע, אבל כל זה לא
מנע מאותה מילה אכזרית ועם זאת משחררת להופיע במוחו, עוברת
בדמיונו מול עיניו ומפתה אותו לחשוב על דרכים שונות למוות...
קפיצה מגג משרדי החברה, ירייה יחידה ורועמת בראשו, תלייה...
נחום ניער את ראשו והכה בחוזקה על השולחן. "לא... אסור." מלמל
וקם.
הוא לקח את מעילו ויצא מהבית. 'נאכל ארוחת צהריים טובה בקניון,
נתחיל עם כמה מהמלצריות, והכל יסתדר', חשב לעצמו ונכנס
למכונית.
לאחר נסיעה קצרה הגיע לקניון.
הוא צדק. הוא התיישב במסעדה מעוצבת בתוך הקניון, מוקף אנשים
צעירים שנולדו עשור אחריו, הזמין ארוחה עשירה ושלח חיוכים
למלצריות. הוא אף קיבל מאחת מהן את מספר הטלפון האישי שלה. הוא
לא התכוון להתקשר אליה, אבל הדבר הספיק להעלות את בטחונו העצמי
ולהשכחת צרותיו ליתר היום. הבעיה הייתה שתמיד חיכה לו המחר.


והמחר אכן הגיע.
למזלו של נחום הגשם אמנם לא הפסיק, אבל הוא קם מאוחר יותר
בבוקר, וגם קווי החשמל תוקנו והטלוויזיה, המרפא הזמני למחשבות
ההתאבדות, חזרה לפעול.
הוא ראה קלטות וידאו ברצף, חוזר לזמנים אחרים וטובים יותר, גם
אם רבים מהם היו בדיוניים. הוא העביר את הזמן כך עד הערב, עד
שהגיעה שיחת הטלפון. הוא הפסיק את הקלטת.
"הלו?" ענה נחום בקול ישנוני מעט כתוצאה משעות הצפייה הרבות.
"נחום, זאת אני." ענה קול נשי מהעבר, קול שהתחבר ישירות ליום
קיץ סיוטי חצי שנה קודם לכן.
"קרין." אמר בשקט, ולאחר שניות מספר של חזרה לעבר במחשבותיו
הוסיף ואמר "מה נשמע?"
הוא רצה לקלל, לנתק... אבל כל מה שהוציא מפיו היה "מה נשמע?".
"בסדר... אני אדבר בקצרה, כי אני מתארת לעצמי שלשמוע את הקול
שלי לא עושה לך הרגשה טובה במיוחד. אני בהריון."
"אאהה.." הוציא מין קול מוזר. ההודעה היממה אותו.
"אל תשאל מי האבא, זה אתה. אני בטוחה בזה. אף פעם לא השתמשנו
באמצעי מניעה ו...ואתו נזהרתי." אמרה ואחר כך הוסיפה, "גם
מבחינת הזמנים זה מתאים."
"א... אבל זה אומר שאת כבר בהריון מתקדם.." אמר לבסוף.
"כן. אני מצטערת שלא הודעתי לך ישר כשנודע לי, אבל רציתי לתת
לך קצת זמן לשכו.."
"זמן לשכוח, נכון? זה מה שהתכוונת להגיד? אז תדעי לך שלא
שכחתי, ושרוב הסיכויים שאני גם לא אשכח. ולגבי הילד או הילדה,
אני אדאג לשמור על קשר, יהיה לילד שלי אבא." נחום קטע אותה,
שמח להרים עליה קצת את הקול.
"אז זהו ש... אני יכולה לגדל לבד את הילד בתור אם, אבל אני
אצטרך עזרה כספית." היא אמרה.
התלהבותו של נחום שכחה במקצת, והוא דיבר בקול חלש יותר.
"תקשיבי, קרין, אני די בבעיה עכשיו. פיטרו אותי מהעבודה ויהיה
לי קצת קשה לתמוך בך כלכלית, לפחות עד שאני אמצא עבודה
חדשה..."
"אני מצטערת נחום, אבל זה לא משנה. אחרי הלידה אתה תשלם
מזונות." היא אמרה וניתקה.
נחום נשאר עם השפופרת ביד ובפה פעור.
"הזונה הבוגדנית הזו..." מלמל את המילים שלא העז לומר לה דקות
קודם לכן, וטרק את הטלפון.
הוא התיישב שוב על הספה ושקע במחשבות. מה לעזאזל יעשה עכשיו?
למה זה בא לו בדיוק בזמן הכי לא מתאים? הוא יכול לבקש בדיקת
אבהות, אבל משהו בתוכו אמר לו שהיא אכן נושאת ברחמה את ילדו.
בחודש הראשון הוא יסתדר, אבל מה יהיה אם לא ימצא עבודה? הוא
יצטרך למכור את המכונית, ואחרי זה את הדירה, ואחרי זה...
נחום קם ופתח את החלון בסלון. גשם עז חדר מיד דרך הפתח שנוצר,
שמח להיכנס לעוד אחד מהמקומות שנשארו יבשים ואדישים למבול
שמתחולל בחוץ ביומיים האחרונים.
הגשם הכה על פניו של נחום והרטיב את בגדי השינה שלו, שהוא כלל
לא טרח להחליף מהבוקר.
הוא הסתכל למטה ולרגע ראה את עצמו נופל 3 קומות למטה, אל מוות
רחוק מהמציאות המרה אליה נקלע.
"זה הפתרון הכי טוב. עזוב אותך בדיקת אבהות... אי אפשר לשלם
כשמתים..." מלמל לעצמו ועלה על עדן החלון.
"...ועכשיו לחדשות טובות..." נשמע קול בטלוויזיה. נחום הפנה את
מבטו מהמדרכה הרטובה אל החזאי המחייך.
"מחר הגשם צפוי להיפסק ויהיה יום קר אך נאה." אמר החזאי בחיוך
שהזכיר לנחום את חיוכו של מנהל המחלקה בעבודתו. עבודתו לשעבר.
"יום קר אך נאה בתחת שלי." מלמל נחום והחזיר את המבט למדרכה.
רגל אחת מעבר למעקה נמוך והוא נעצר.
רעיון עלה במוחו העייף, רעיון שהובא לשם ע"י הספק שאולי הוא
עושה טעות וע"י הפחד שבהתאבדות.
הוא יחכה עד מחר, ואז יראה: אם תחזית החזאי תתגשם אז ישנה עוד
תקווה בשבילו, אבל אם לא... אז הוא יזכה לראות את הגשם ממעל
לעננים...
"כן, זו התוכנית הכי טובה." החליט וקפץ אל תוך הדירה.
החלטה מטורפת או לא, נחום ישן טוב באותו הלילה.


למחרת בבוקר קם נחום כשכל גופו תפוס, לאחר לילה של סיוטים.
כבר הרבה זמן שהוא לא חייך,  והיו לו מספיק סיבות לכך. אבל הכל
ישתנה באותו היום, כך ידע.
הוא הולך לאט לסלון, משפשף את עיניו ומסתכל בחשש לעבר החלונות
הסגורים.
כבר כשהוא מתקרב למקום הוא שומע את הטיפות דופקות בחוזקה על
החלון, רואה שבילי מים יורדים במורד הזכוכיות.
נחום יודע מה עליו לעשות. הוא נאלץ להפעיל כוח כדי לפתוח את
החלונות בגלל החולשה של הבוקר, אבל לבסוף הם נפתחים לרווחה.
הגשם מקבל אותו, כאילו חיכה לו כל הלילה, וטיפות גדולות עוצמות
את עיניו העייפות.
הוא לא פוקח אותן, אלא מעביר רגל מעבר למעקה, ולאחר מכן גם את
השניה.
רוח קרה מלווה שחרור של יד אחת מהחלון ושל יד אחרת מחלון שני.
כעת הוא נשאר שעון על המעקה הנמוך.
נחום מתכונן נפשית לבריחה, הימלטות סופית מכל צרות העולם הזה,
אך נעצר כשאור צהוב עמום מופיע על עפעפיו וחום מקיף את ידיו
הפרושות לצדדים.
עיניו נפקחות אל מול שמש מביטה מתוך עננים, האפור הולך ומתבהר
מסביבה.
הוא מביט בה כמה שניות, נהנה להסתנוור מהיופי, ואז הוא ממלמל
כמו בסרט אמריקאי קיטשי במיוחד, אותם סרטים שקרין תמיד הכריחה
אותו לראות: "יש תקווה..."
הוא אומר את המשפט, ופתרונות מתחילים לצוץ לו בראש... הוא עוד
יצליח...
יד אוחזת בחלון רטוב, ורגל עוברת מעבר למעקה, אבל שבוע של גשם
ניקה את המעקה יותר טוב מכל מנקה, והרגל מחליקה... נחום מאבד
שיווי משקל ומאבד את האחיזה גם בחלון, ומשם הדרך למדרכה קצרה,
מרחק של 3 קומות ליתר דיוק.
מוות מיידי. כמה עוברי אורח שמים לב ומזעיקים אמבולנסים.
עד שהאמבולנס הראשון מגיע, השמש נעלמת מאחורי עננים אפורים
והגשם מתחדש לעוד יומיים של מבול.
כנראה שאין תקווה.