הוא עלה לאוטובוס ושם את תיק הגב שלו על המושב שלידו כדי לדחות
את ההתמודדות הנפוצה עם השאלה- "אפשר לשבת כאן?".
כמה תחנות אחר כך כשראה אותה עומדת לעלות לאוטובוס הוא פינה את
התיק מהר, הוא צדק, היא התיישבה לידו.
בחור נחמד, חשבה לעצמה, היא הרגישה בנוח, הורידה את הנעליים
וכיווצה את רגליה על המושב, הן היו סגולות, הגרביים כמובן.
היה אור בחוץ והנהג נסע די מהר.
הם לא דיברו אחד עם השני, לפחות לא במודע.
אחרי זמן מה התחיל להחשיך, אורות רחוקים ניצנצו באור כתום מצד
אחד של האוטובוס ומהצד השני הים בגוון כחול-אפור עם עננים
דשנים ואפרוריים של תחילת החורף.
האורות באוטובוס עדיין דלקו למרות שבדרך כלל אפשר לסמוך על
הנהג שיכבה אותם כשיוצאים מהעיר ויפעיל את האורות הנעימים האלה
בצבע שנוטה לירוכחול סגלגל שבטח התייעצו עם 20 פרופסורים
לפסיכולוגיה לפני שהחליטו באיזה צבע לעשות אותם כי נדמה שיש
קונצנזוס לגבי הנעימות שהם משרים.
מזווית העין הוא ראה שהיא מתכננת משהו, לאחר כמה שניות כשראה
אותה בוהה למעלה לכיוון האורות ומיד מפנה את מבטה אל המראה
שמעל לנהג כדי שאולי ישים לב שהיא מנסה להגיד לו משהו, היא
החליטה לקום ולבקש ממנו לכבות את האור, הוא שם לב גם לזה ובלי
לחשוב יותר מדי נגע נגיעה קלה בכתפה, היא הסתובבה בפנים
שואלות.
הוא הצמיד את אצבעות יד ימין בתנועה של "רגע, שניה, אל תמהרי"

הם בהו אחד בשניה ושניה באחד ואחרי שלוש שניות לערך - כבו
האורות באוטובוס, לאחר עוד שניה נדלקו האורות הנעימים.
הייתה אווירה של טורקיז,"פוקס" הוא אמר וחייך.
היא לא ידעה מה נכנס בה, אבל זה היה עדין.
היא ליפפה את ידיה מאחורי עורפו קירבה את פניה העדינות ונישקה
אותו ארוכות.
"פוקס" היא אמרה וחייכה.
הוא הפנה את ראשו אל החלון וחייך לעצמו חיוך שהשתקף לכל דורש,
לפתע הפנה את ראשו לכיוונה חורש בשערה מקרב את פיו ונושק לה
נועזות.
"פוקס" לא קורה פעמיים, אמר וחייך.
הם לא נפגשו מאז.