היא ישבה על יד השולחן ובהתה באויר.
חבל שאין כאן אור חשבה לעצמה.
אמא נכנסה לחדר והסתכלה סביב " היכן אורי " ? שאלה בדאגה.
חוה המשיכה לבהות, " חוה " העירה אמא " מדוע אינך מדליקה את
האור ? וחוץ מזה, היכן אורי ? "
אמא יצאה מן החדר, חוה חבקה את עצמה חזק חזק, לא העיזה לזוז מן
הכסא, מרחוק שמעה את קולה של אמא : " אורי, אורי ... "
חוה התכווצה פנימה, עיניה עצומות קמעה, היא נעה קדימה ואחורה,
מלמלה לעצמה חרישית: " די, די, די " .
המלמול הפך לשיר בעל קצב משלו, חוה שרה לעצמה, אמא צעקה בחוץ.
חוה אטמה את אזניה : " די, די די "
אמא פתחה את הדלת שנית, " חוה קומי מן הכסא ותתחילי לחפש את
אורי , כבר ערב, הוא בודאי רעב ועיף ".
חוה הרימה עיניה, " הפסיקי להסתכל בי כך " אמא אמרה והסתכלה
מבעד לחלון, " איזה ילדה מרגיזה ".
חוה מוללה בידה את קווצת שערה השחור, השיער נפל על עיניה וכיסה
אותם כמעט לחלוטין.
" הוציאי את השיער מהפה " נזפה בה אמא, " את נראית מוזנחת כל
כך"
צאי החוצה וחפשי את אורי.

חוה התרוממה באיטיות, אמא דחפה אותה בחוסר סבלנות, "הביאי את
אורי, אני בינתיים אתארגן בבית ".
הדלת נסגרה אחריה, חוה ישרה את חציאתה הכבדה, כתפיה שחוחות מעט
וראשה מוטה הצידה.
" פסס... " קראה בשקט "אורי ! "
לעולם לא הצליחה להבין מדוע קראה אמא לחתול בשם שכזה :
" אורי ? "
הסמטה היתה מוארת באור חלש, חוה שרכה את רגליה בחוסר חשק,
נעליה הגבוהות התמלאו בוץ, היא המשיכה לקרוא לאורי בקול שהלך
ודעך.
חוה התיישבה על הגדר הנמוכה, ממול התחכך כלב אפור בפח האשפה
המלא על גדותיו.
חוה זיהתה תנועה קלה, אורי יצא מהפח ושרך את דרכו אליה.
שערו השחור היה דביק ושמנוני, בפרוותו נראו סימני קרחות רבים
וברגליו סימני נשיכות.
חוה התקרבה אליו בשקט, הוא סמר שערותיו ונעצר.
" תרגע " הפטירה בין שפתיה.
התכופפה לעברו ואחזה בצוארו, הוא ניסה לנער את היד האוחזת אך
ללא הצלחה.
חוה הדקה אחיזתה, לחצה בחוזקה באצבעותיה ולשונה השתרבבה מבין
שפתיה.
אורי הפסיק לנשום, חוה דחפה את גופו הקטן בתוך הפח.
היא חזרה לשבת על הגדר וקראה : " אורי, אורי "
לאחר מספר דקות עשתה דרכה חזרה הביתה: " לא מצאתי אותו ".
אמה הסתכלה דרך הדלת הפתוחה החוצה, אל החשיכה: " השאירי את
הדלת פתוחה, אולי יכנס פנימה בעצמו ".
חוה נכנסה לחדרה, היא התיישבה על הכיסא ומלמלה לעצמה: "די, די,
די ".