נופר נכנס לכיתה שלנו. הוא היה ילד די מכוער, וגם נתנו לו שם
של בחורה, וכל יום מישהו היה אומר לו שהוא מכוער, או שיש לו שם
של בחורה. הוא תמיד נראה רגוע כשאומרים לו את זה, אבל תמיד היה
איזה וריד קטן בראש שלו שככה, כמעט ומתפקע, ואז שוכך. המבט שלי
תמיד היה נתקע על הוריד הזה.
הוא הרים מן סוג של קלצ'ניקוב ענק וצעק (היה לו קול מאוד
דומיננטי) לכולם לא לזוז ולשתוק. שתי פרחות בקצה הכיתה התחילו
לצווח, אבל הוא אפילו לא נתן לזה להתפתח למשהו שיעצבן אותו.
הוא היה מאוד נחוש. הוא הרים את הקלצ'ניקוב, פוצץ לאחת את החזה
ולשניה את הראש. "אמרתי - לשתוק," אמר, ואף אחד לא השמיע קול.
למעשה, חוששני שכולם היו המומים מדי כדי להגיד משהו. הוא
הסתובב למורה ותקע לה כדור או שניים בברך. כשנפלה, מדממת
וצווחת, על הרצפה, נופר שם לה רגל על הגב וביקע לה את
הגולגולת, אקזקיושן סטייל. אני מניח שהוא עשה את זה סתם כי היא
סימלה את המסגרת של מערכת החינוך הישראלית, הכובלת והמלחיצה.
כשהסתובב הסתכל ישר לעיניים שלי. הוא צמצם את עיניו, הרים את
הרובה וירה. עצמתי את עיניי כמתוך אינסטינקט, וכשפתחתי אותן
גיליתי שהבחורה שישבה לידי התחלקה לשלוש בחורות קטנות. זו
הייתה מירנה, חברה של נופר לשעבר, שנשבעה לו חצי שנה שהיא
אוהבת אותו, בזמן שבגדה בו עם אלף אנשים שונים. חברו הטוב של
נופר, אבי, הוא זה שגילה לו על מירנה, ועכשיו היה לו חור מלחי
אל לחי, והוא שכב מדמם ומקרטע על הרצפה. עברו עשרים שניות מאז
נכנס נופר לכיתה, והקירות כבר היו ספוגים ספקטרום חדש לגמרי של
צבעים שהם לא הכירו.
כשנופר עבר על פניי בדרך לערסים הישובים מבוהלים מאחור, ראיתי
שעיניו אדומות, כאילו מיד יפרוץ בבכי. באותו הרגע ייחסתי את
העובדה הזו לכעס העצום שאצור בו.
אז טעיתי, אז מה.
נשמע צרור יריות ארוך ואוכלוסיית הערסים בכיתה הצטמצמה לאחד
וחצי. התחלתי לתהות למה אף אחד לא מנסה לברוח ואו להזעיק עזרה
(או מתי תורי), ובדיוק אז קם החנעבץ של הכיתה וניסה להימלט,
עוד לפני שנופר סיים עם הערסים. נופר הסתובב כמו טיגריס והחדיר
לחנון שבעה גושי עופרת לאורך עמוד השדרה, עוד לפני שהגיע לדלת.
חושים של חיית פרא, חשבתי. נופר הסתובב חזרה לסיים את הערסים.
הכיתה שלנו הייתה מרוחקת מכל שאר בית הספר, ואם אף אחד לא ייצא
להזעיק עזרה אז אף אחד גם לא יבוא. נופר הרים את הראש לכיוון
התקרה וצעק.
אחרי שהוא צעק נהיה קצת מוזר. בלי שום סיבה הוא ריסס את כל
החצי השני של הכיתה, כלומר, החצי שלא כלל אותי. אחרי זה, נשארו
כמה חלקי אנשים שעוד היו חיים, אז הוא קרב אליהם וירה בהם אחד
אחד. בזמן שהיה עסוק בזה, הבריון של הכיתה (וקפטן נבחרת
הכדורגל) קם מכיסאו שמאחוריי, זינק על השולחן שלו וקפץ משם
לעבר נופר. הסצינה הזו התרחשה אצלי בהילוך איטי. בעוד אל קפיטן
קופץ מהשולחן לעבר ההוצאות להורג שבצד השני של הכיתה, שנדמה
היה שהיא הוכפלה בגודלה מאז צעד נופר לתוכה עם הרובה הגדול,
הבחור עם הרובה הסתובב לעבר הבריון, צווח "אתה!!!" ופורר,
פשוטו כמשמעו, ממש פורר את הבריון לחתיכות. בזמן שהתכופפתי
ראיתי קשת של דם כהה ניתז ממה שנשאר מראשו, ולמרות שהתכופפתי
חטפתי כל מיני חלקי גוף שלא הייתי מסכים להודות בקיומם.
כשהתייצבתי אחרי הנצח שעבר, המום מכמות הדם שעלול להכיל הגוף
האנושי, נופר עמד ממש לידי והחליף לבודדת.
למעשה, הוא החליף לבודדת עוד לפני שרגליו של הבריון הספיקו
לנחות על הרצפה בקול מחליא של סדיקה, ונעמד דומם. נשארו חמישה
אנשים בכיתה, לא כולל אותי ואת נופר. הוא קרב לילד שישב רועד
בפינה, ג'ינג'י שעיר אחד, מלמל משהו ( למי קוראים נופר, לך או
לאמא שלך?) וחורר לו את הגרוגרת. הבחור הג'ינג'י השתנק חמש
שניות ארוכות מאוד ואז התמוטט. הילדה מאחוריי התחילה לקום אבל
נופר תפס לה בקוקיות, השכיב אותה על הרצפה, מלמל משהו ( איכס!
המכוער הזה?! אוי, הוא שומע אותי) ושיתק לה את הרחם עם הברך.
אחר קם וניפץ לה את הראש עם הקת של הרובה עד שאחת מעיניה קיפצה
מתוך ראשה במן "פופ!". עוד שניים, תאומים מגודלים שנהגו להרביץ
מנופר את שיעורי הבית (וממי לא, בעצם) איבדו את הברכיים שלהם,
אחד אחד, ונפלו משותקים על הרצפה. הם מתו מאובדן דם אחרי רבע
שעה. לילדה היפהפייה שישבה מקדימה נופר הביא אגרוף ששבר לה את
הלסת ואת שתי השיניים הקדמיות, והיא התעלפה. ואז הוא הסתכל
עליי. כשהפנה את מבטו אליי ראיתי שהוא בוכה (ידעתי). הוא החליף
את המחסנית, החליף לאוטומאט, טבח בגופות הכיתה פעם נוספת, ועוד
פעם, ועוד פעם, העביר שוב לבודדת, ובהה בי. "דיכאון," אמר,
חייך, כיוון את הרובה לסנטרו, ומרח לעצמו את המוח על כל
התקרה.
חמש דקות אחר כך, כשיצאתי לעשן, חשבתי פתאום שהחיים שלי לא
כאלה גרועים. | 