אתה חוזר הביתה, יוצא מהמונית, אומר שלום לחברים שלך "היה באמת
אחלה". אתה מגיע לרחוב שלך, טוב, לא קניתי אותו וגם לא אבא שלך
אבל שם אתה גר ב17 שנה האחרונות וכבר הלכת אותו כ"כ הרבה
פעמים. אתה מוציא את המפתח, מגיע לבית שלך ופותח את הדלת.
האוויר הקר מתחלף באוויר קצת מחניק אבל חם.
אתה מניח על השולחן בחדר שלך את הארנק, המפתחות והפלאפון
והסיגריות במגירה.
אתה הולך לאמבטיה ומנסה להוציא את היובש והטעם שיוצר השילוב של
בירה וסיגריות אבל בלי מאמץ זה לא יילך ולך אין כוח לצחצח
שיניים. אתה מתייאש, משתין, מפהק וסוגר אחריך את האור והדלת.
בדרך חזרה אתה מכבה גם את האור שההורים שלך השאירו לך, סוגר את
הדלת של החדר שלך, מדמיין את עצמך מבקש ממני בחיוך להדליק את
האור ליד המיטה... ומגשש את דרכך בחושך: דורך על גרב, חולצה,עט
(אואצ'), תיק ומגיע לאור- המנורה ליד המיטה שלך. ואני צוחקת
עליך בהחנפה כזאת... אתה מתפשט בקור ובאור החלש ומניח על עצמך
איזה חולצה שנהפכה איכשהו לפיז'מה שלך. מתמתח ונכנס למיטה שלך,
מדמיין אותי מחכה לך שם... אתה מתעשת, מתכסה, ומכבה את האור.

אתה נשכב ופתאום אתה מרגיש את הגוף שלך נרגע, הדם מגיע לרגליים
ולקצות האצבעות בכף היד שלך, הלב שלך פועם, הראות שלך זזות,
השרירים שלך נירפים לאט, אחד אחד. אתה מרגיש את הדופק במוח
שלך, המודע שלך ריק אבל הגוף שלך חי, פתאום אתה נושם, פתאום
הדם שלך זורם.
אתה מתעשת, מנסה לחשוב כמה זמן כבר לא ראית אותי, מנסה לחשוב
מה לעשות, אולי תתקשר ונרדם.




אני ואתה על גבעה ירוקה, דשא ירוק. מצד אחד אנחנו רואים ים
גדול ומצד השני מדבר שומם. שניהם אינסופיים, שוממים, ריקים.
אני ואתה על גבעה ירוקה, בלעדית, לא מתפעלים, לא שמחים, לא
עצובים, רק עומדים ומסתכלים אחד על השני ויודעים מה לעשות בלי
לעשות כלום.