האסיר נמנם על רצפת כלאו הקרה, ובהה בקיר שמלפניו.
קירות קפואים, אוויר לח וחושך.. אלו היו המראות והזיכרונות אשר
היו מקובעים בראשו, והם היוו את שיגרת חייו.
הוא כבר לא זכר שום דבר מלבד הכלא, והיה משוכנע כי הוא בוודאי
נולד במקום ההוא. רק החלומות ההזויים על שדות ושמיים גרמו לו
לאחרונה להרהר שאולי הוא הכיר פעם, משהו שונה מן המציאות
הנוכחית.
האסיר קם מן הרצפה והחל לשוטט הלוך ושוב בכלאו, כאשר הסיט מבטו
לעבר אחד הקירות ליבו החסיר פעימה... למולו נגלה חלון, ומהחלון
קרנה רצועת אור דקיקה אל החדר.
"איך לא שמתי לב שהוא היה פה כל השנים הללו?!" חשב לעצמו. הוא
אחז בראשו, וצבט בלחיו בשביל לוודא שהוא אינו חולם.
לאט ובזהירות, התקרב האסיר אל החלון, ולבסוף נצמד אל החלון
וצפה דרכו. מבעד לחלון ראה האסיר שדות ירוקים ושמיים כחולים
מוארים באורה של שמש חמימה.
לרגע נמרח על פרצופו של האסיר חיוך רחב, אך כעבור כמה רגעים
ספורים החיוך נמחק, ועל פניו חזרה להתנוסס ההבעה הקודרת שנשא
עמו כל חייו.
"לשם מה גיליתי את החלון הזה? עכשיו הוא יקניט את רוחי... עדיף
שלא היה מופיע בכלל!!" חשב האסיר, בעודו חושב את המחשבה הזאת
שם לב לעובדה נוספת, שלה ניסה להתכחש מהרגע שהבחין בחלון.
על אותו החלון לא היה שום בריח והוא לא היה אטום ככל קירות
כלאו.
ללא מחשבה, פרץ אנרגיה זרם בעורקיו של האסיר והוא פתח את החלון
וללא שום חרטה בליבו קפץ החוצה.
הוא נחת ברכות על כר דשא נעים, ומצא את עצמו בשדה פתוח. לאחר
שנים כה רבות הוא התהלך במרחבים פתוחים, נשם אוויר נקי וחש את
השמש החמימה על בשרו...
לאחר שנים כה רבות הוא שוב זכה להתענג מן העולם ולחיות ללא
גבולות, כאדם חופשי...
האסיר המשוחרר התבונן מסביבו ובהה בכלאו, הוא הסיט מבטו וראה
כי בסמוך לכלאו שלו ישנו עוד כלא נוסף, וליד זה שכן עוד כלא.
האסיר הביט למרחק, וראה כי מפוזרים באזור אלפים ואולי רבבות של
בתי-כלא כאלו...
הוא ניגש אל בניין הכלא הקרוב אליו, והסתובב סביבו בניסיון
לחפש אחר חלון זהה לזה שהיה בכלאו.
היה ממש קל להבחין בחלון הגדול שהיה ממוקם על אחד מארבעת כותלי
הכלא. הוא ניגש אל החלון והתבונן מבעד לזכוכית...
בתא שכבה על הרצפה אסירה תכולת עיניים ובהתה בקיר מלפניה, "האם
ככה אני הייתי כל השנים הללו?" חשב האסיר המשוחרר לעצמו.
"גברתי! גברתי!" צעק האסיר המשוחרר דרך החלון, ונפנף בידיו
בניסיון למשוך את תשומת ליבה.
"מי פונה אלי? הרי אני פה לגמרי לבד בכלאי." לחשה האסירה אל
עצמה, משוכנעת כי הקולות הם בראשה, חלק מחלומותיה ההזויים על
אנשים אחרים מלבדה.
"זה אני פה בחלון כלאך, אני באתי לעזור לך להשתחרר." צעק האסיר
מתרגש מהעובדה שבקרוב הוא לא ירגיש בדידות.
"הבל הבלים! למה שיהיה פה חלון, כך אוכל לצאת לחופשי... ואם
ברשותך תיתן לי להוסיף עוד דבר קט, אתה אדוני אינו קיים כלל!"
ענתה תכולת העיניים אל חלל העולם.
האסיר המשוחרר התייאש, הוא נפנף בידו לשלום, ופנה אל תא-כלא
אחר. אחרי שגם בתא זה נדחה עבר להבא אחריו.
כך עשה עד לשעות הצהרים, אז התעייף והלך לישון בצל עץ התאנה.