קמתי לעוד בוקר רגיל, ושוב כעסתי כל כך מעצם היותו כל כך רגיל,
פשוט. לא, לא שחיפשתי שינוי בחיים, לא שהיה לי משעמם ולא
ציפיתי למשהו פתאומי שיצוץ. כעסתי על זה שאנשים שוכחים.
באוטובוס המיטלטל בדרך לביה"ס, הנהג הדליק את הרדיו, הספקנו
לשמוע בערך 20 שניות של איזה שיר ישן שרק ילדה אחת שנמצאת
שנתיים מעליי הכירה. "חבל ששמת רדיו רק עכשיו" צעקה קלות לנהג
בחצי התלוננות, והוא החזיר לה ב"אם לא הייתי מדליק את הרדיו לא
היית מתלוננת בכלל, נכון?", גם הוא אולי אומר את זה במטרה
לדקור קצת, או אולי לצחוק איתה, קצת. כבר מהתקרית הקטנטנה הזאת
שאף אחד כבר לא ייזכור הבנתי שכולם הספיקו לעכל ולהוציא מהר
מאד ושבכנות לא איכפת להם.  אחרי שכל הסיפור הזה נגמר הצפצוף
המונוטוני של החדשות נשמע, והקריין החל בהשמעת ההודעות בקול
עייף, משועמם, רק אתמול הוא הודיע על הפיגוע בקו 27 שארע בשעת
בוקר מוקדמת בקול נלהב ומסוקרן. אחרי התחזית שבישרה מזג אוויר
אופייני לתקופתנו הקיצית, חום כבד, ירדנו אל עוד יום לימודים
בפשטות, ולמדנו.
שלא כמו אתמול, אף אחד לא בכה בכי מזוייף, לא המשיכו לדבר
איתנו באי אכפתיות על המצב, ולא נשאלה דעתו של אף תלמיד על
הסיכסוך הישראלי-פלשתינאי בארץ. הפיגוע אתמול שהביא ל17-
משפחות אבלות הפך למובן מאיליו.
בדרך חזרה הבייתה הקריין בחדשות סיפר על תאונת דרכים קטלנית
בנתיבי איילון, לא פחות מ10- הרוגים. כמה מקהל היושבים שאפו
אוויר בקול רם, מעין הבעת התפעלות שלילית ממה שקרה. כמה עוד
דיברו על זה במשך כמה דקות, אבל כשכולנו חזרנו הבייתה, כל אחד
היה עסוק בעצמו, ושוכח.
הייתי עצוב, כעסתי, איך כולנו הופכים את המוות במלוא כיעורו,
הדבר שרובנו פוחדים ממנו, לעניין של מה בכך בלי להניד עפעף,
חולפים על פניו בלי לבהות בו שנייה.
וזה כואב, זה כואב כל כך, כי כשאני וכל השאר מרשים לנו את
המותרות הזאת, אנחנו הכי פחות מצפים לו, וכשהוא פוגע, הוא קורע
אותנו, אוכל אותנו לאט לאט מבפנים.
ועכשיו, השומע אותי, בוודאי יסכים איתי ובוודאי יזדהה עימי.
אבל המציאות המרה מחייבת אותנו להיות אמיתיים לעצמנו, ושנינו
יודעים שההרוג הבא הוא אפילו לא הרוג,
הוא בסה"כ עניין של שיגרה.