"אפשר לראות בבירור את הקונטרסט החזק שבין הצורות, את היופי
הפנימי של העור של הבננה לעומת החוזק הטקסטורי של בד הקורדרוי
המפוספס..."
איזה שטויות, חשבתי לעצמי, מה הוא עוד יכול להמציא, כמה זמן
הוא יכול לזיין את השכל על הצורות, הצבעים, הקונטרסט, שיסגור
עניין וזהו, או שזה יפה או שלא. כולם ניקרו לו מול העיניים
והוא בשלו, "הקונטרס, הצורות..." זיוני שכל.
אז אולי לקחת כמה קורסים בציור, וצילום לא היה הרעיון הכי
מוצלח שלי. בעצם זה לא היה הרעיון שלי, של אישתי שתחיה, או
למען האמת שתמות. היא תמיד ממציאה לי כל מיני שטויות, בדיוק
כמו המרצה הזה שלפני כל שיעור קורא כמה דפים במילון אבן שושן
רק כדי שיהיו לו כמה מילים חדשות שאף אחד לא מכיר, לומר לפני
כולם.
אשתי החליטה שאני לא ממצה את החוש האמנותי שלי. למה אני צריך
חוש אמנותי, שאלתי אותה. והיא בשלה, אם אתה אוהב אותי אתה תנסה
למצות את כל הפוטנציאל שלך. לעזאזל, היא והפוטנציאל. מה ביקשתי
בסך הכל?, לחזור מהעבודה בשקט, כאילו יום עמוס משמונה בבוקר עד
תשע בערב לא מספיק לי, אני צריך ללכת ולחפש את הפוטנציאל שלי,
כי חס וחלילה שאישתי תחשוב שאני לא אוהב אותה. שתלך להזדיין
הזונה,אין לי מה לעשות בחיים. אז כמובן שהלכתי. היא הרי אישתי,
ואני באמת אוהב אותה.
כבר על השיעור הראשון הבנתי עם מי יש לי עסק, חבורה של פלצנים
שחושבים שעל כל דבר בעולם צריך להביע דיעה, ולא תמיד הם מביעים
את הדיעה של עצמם. יש שם כמה שתמיד מנסים לחזור על מה שהמרצה
אומר, בשפה אחרת, יעני הם חכמים כמוהו, רוצים להוכיח שהם שווים
משהו. על מי הם מנסים לעבוד גם הם בדיוק כמוני, חזרו לפני חצי
שעה מהעבודה, שתו לגימה מהקפה השחור שיחזיק אותם ערים עוד שלוש
שעות של דיבורים ובאו לבהות במרצה מטורף ומדי פעם להניד את
הראש להסכמה. זה לא אומר שהם באמת מסכימים, זו רק דרך יותר
מנומסת לומר, איזה ביזבוז זמן, יכולתי להיות עכשיו במיטה עם
עיתון, או מזדיין עם אישתי וככה באמת הייתי מראה לה כמה אני
אוהב אותה הזונה.
אחרי כמה שיעורים החלטתי שאני פותח את הפה ומראה למרצה שלוקח
ממני כסף בשביל לעשות לי פירה מהמוח, מאיפה משתין הקרפיון.
באפשרות הראשונה שהיתה לי התחלתי לדבר על היצירה המצויינת של
מרסל דושן, המשתנה הזו, ההפוכה, יעני מזרקה. הוא לא ידע מאיפה
נפלתי עליו. דיברתי אולי איזה שלושת רבעי שעה, על איך היא
מסמלת בעצם את החיים המתוסבכים שלנו, איך שהאמן בעצם מנסה
להעביר את תחושת התיסכול האישי שלו, דרך ההפיכה האבסולוטית של
המשתנה, מקום בו אנשים רגילים מטילים את מימיהם, לאובייקט
אמנותי ממעלה ראשונה. וכמובן המשכתי לדבר על הלובן כאנטיתזה
לצהוב שבדרך כלל שולט בה, צהוב שמגיע מכליותיהם של אלפי אנשים
המזדהים יום יום עם הזוהמה והליכלוך של חייהם.
הפה שלו היה פעור כמו קרפיון שמשתין ומקווה שאף אחד לא מסתכל
עליו. הוא היה המום. ואחרי כמה שניות של תחרות בצבע הלבן שעל
הקיר שמאחוריו, הוא התחיל לשבח את האבחנות הדקות שלי. את יכולת
הניתוח המצויינת שלי. הוא השתמש במושג נוכחות של אבן כדי לתאר
את השהייה שלי בשיעורים שלכאורה נראתה לו סתמית וחסרת כל
תועלת. אחרי כל התשבוחות שלמען האמת מאוד מצאו חן בעיניי, הוא
טרח לטפוח לעצמו על השכם ולאשר את היותו מרצה איכותי.
קמתי ויצאתי מהחדר. בלי להתייחס אליו, ליצירות שהיו על הקיר,
ולאנשים ההמומים שלא היו מבחינים בפצצת אטום אם היא היתה נוחתת
להם בגינה של הבית. נסעתי הביתה על 120 כל הדרך. פתחתי את הדלת
של חדר השינה, זרקתי את אישתי על המיטה וזיינתי לה את המוח. את
כל האגרסיות שהצטברו לי בקורס הזה הוצאתי על אישתי, מה לעשות
היא הרי רצתה שאני אמצא את הפוטנציאל שלי, היא רצתה לדעת שאני
אוהב אותה, אז הוכחתי לה לזונה. |