סבתא, ספרי לי סיפור, ביקש הנכד שעדיין לא נולד. חייכתי אליו,
אל הניצוץ של חיי. אכן חייבים להכין את הסיפורים בראש מראש.
התיישבתי, כרגיל כוס קפה בשמאלי, על הגרמופון מוזיקת ליל
זעירה, פתחתי קצת את החלון כדי שאוכל לשמוע את רחש טיפות הגשם
והתחלתי:

..."פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, עוד לפני שהיו כאן אנשים,
הסתובבו להן החיות בהנאה מרובה בין שדות וכרי דשא שזורי פריחה.
אך אז החלה לרדת אט אט חשכה, וזו הלכה והתגברה, עד שבלעה את כל
האור ולא נשארה אף לא קרן אחת לרפואה ולנשימה. החשכה נמשכה כל
כך הרבה זמן, ללא הפוגה, עד כי כולם שכחו שפעם הייתה כאן שמחה
והתעופפו באוויר החופשי פרפרי תקווה. רוח קרה ושחורה החלה
מנשבת על פני הקרקע, מבריחה את כל החיות למעמקי האדמה. ושם
כולן מתחבאות, רועדות מפחד, צינה וקרה.

עברו ימים, שבתות ועונות לרוב, רוב חיות היער כבר שכחו שהיה
כאן אי פעם אור. רק החיות הזקנות באמת המשיכו להתרפק על
זכרונות צבעוניים, בנוסח של "פעם היו כאן חיים טובים," והיו
מתגאות ביכולתן לתאר את העבר בצבעים מרהיבים, לספר על פרחים
ועצים ירוקים. כשהיו יושבות עם הצאצאים הקטנים, היו מספרות להן
סיפורים מסיפורים שונים במיוחד מהתקופה שלפני הקרחונים והחושך
והעננים. "וכן, פעם," היו לוחשות בגעגוע אין קץ, "פעם הייתה
שמש ואור ואפשר היה אפילו לראות למרחוק.

רוב החיות הבוגרות ביטלו בהינף יד את דברי הקשישים, ראו בהם
סתם זקנים סניליים וטיפשים. התרגלו לחיות בחשכה, למרות שהציד
הפך בעיה מאוד קשה. (ובאמת נראה אתכם, חכמים גדולים, תופסים
עכבר או ארנבת כשלא רואים את מה שמחפשים). המצב הלך והחמיר
מיום ליום ומעונה לעונה. היו מספר חיות שאפילו מתו ברעב, גם
בגלל העדרם של הצמחים וגם מכיוון שלא יכלו לצוד יותר, אפילו לא
פרפרים.

המצב הזה היה נמשך לנצח נצחים, אלמלא האריות הגדולים והעצלנים.
שבטנם המתפוררת עייפה מלקרקר, החליטו לעשות מעשה. הודעה חשובה
העבירו בקשר הפנימי, "על כל חיות היער להתייצב באופן מיידי,
כלומר מחר בארבע אחר הצהרים, בקרחת היער ליד האגם,  ומי שלא
יגיע... יהיה כאן דם," הוסיף הכרוז שעף מעץ לעץ, מגשש את דרכו
וקצת מתנגש. מטרת הפגישה נאמרה בקול רם ועברה מאב לבן ברמקול
ובקול רם. "יש לקבל החלטה בנושא השמש והאור כי ככה אי אפשר
יותר לסבול."

החיות הקטנות והבינוניות חששו מאוד מהחיות הגדולות, אבל לא
הייתה להן הרבה ברירה, כי אף חיה לא העזה להמרות את פי הגבורה.
וכך אחר צהריים שטוף חושך בקרחת היער, התכנסו כל החיות אחת
לאחת, ישובות במעגלים גדלים והולכים. מקדימה הגדולות ומאחור
הקטנות: הארנבות, התרנגולים, העכברים ושאר חיות קטנות, שעל מנת
למנות את כולן נזדקק לדפים על גבי דפים, ולא אדע את כולם לכנות
בשמות אז נניח להן ונעבור להתרחשויות אמיתיות.

האריה הגדול קם על רגליו, התבונן סביבו, המהם וקבע, "מישהו
צריך להציל את הממלכה, כי ככה ממש אי אפשר להמשיך לחיות. והדרך
היחידה להציל את כולם, היא למצוא את האור ולהחזירו לעולם."
ולאחר מחשבה והיסוס זעק בקול רם: "היש מתנדב אמיץ כאן באולם?"

נשתררה דממה כבדה ומעיקה. החיות הקטנות רועדות מקור וגם בגלל
החשכה. אך בעיניהם הדלוחות ניצת זיק תקווה. אולי מישהו בכל זאת
יביא להן אור ושמחה.

מי זה יכול להיות? מתבוננת כל חיה ברעותה. האם יהיה זה השפן
ואולי היונה. ואולי ואולי זה אתה? וואי לי, המתח גובר, והלחש
עובר כמו אש בשדה קוצים, מסמר שיער, מעורר פירכוסים.

ברשותך נכדון יקר שלי, כאן הגיע זמני לעשות הפסקה קצרה, לשתות
עוד כוס קפה ולהציץ בפניך. ומכיוון שאני יודעת שאתה חכם ונבון,
אני מצפה ממך להצעות פתרון. אתה מבין, קורה לי לא אחת שאני
מכניסה עצמי למצב שכזה ללא מוצא, אבל כיוון שאתה כאמור צעיר
ושנון ובאמת נבון, אולי פעם אחת אתה תעוץ לי עצה ?

יחשוב הנכדון שניה לא יותר, יחייך בפה גדול וכך לי יאמר:
"אני משער שאם כל החיות יושיטו ידיים, יחבקו זה  את זו באהבה
רבה, ישכחו לרגע שישנה ביניהן איבה, אין לי ספק שאורם הפנימי
יתאחד באחת ויצית באור חזק וגדול את כל הכיכר. והאור הזה ידליק
את המאור הגדול, והשמש תשוב לכהן בשמיים, תביא הבשורה לכל
הנדכאים, חיות, בני אדם וילדים רכים.

אין אני בטוחה אם פתרון של נכד שטרם נולד, בכוחו להושיע אותי
ואתכם. אבל  אם מישהו קורא עכשיו את האגדה ויש לו רעיון יותר
מבריק ומוצלח - אשמח לשמוע את הצעתו לכבוד חג החנוכה הבא עלינו
לטובה, וגם כדי לשפר את מצב רוחי השפוף. כי כמו שאת לבטח יודעת
וגם אתה נר קטן מאיר פינה פצפונת, אבל חנוכייה שלמה מביאה אור
ותקווה, אפילו לקהילה שלמה.



מוקדש בחיבה לילד שבכל אחד מאיתנו