ביום שנפלו להם הכוכבים חשתי זאת כל כך חזק שהתעוררתי משנתי
העמוקה מזיע ופורץ בצעקה.
לא יכלתי להירגע, ידעתי זה בגללנו, שאנחנו אשמים.
כל כך כעסתי שיצאתי לרחוב, בשעת לילה מאוחרת ורצתי ברחוב יחף
כשדמעות זולגות מעיני ומטשטשות לי את הדרך שלא ידעתי לאן בעצם
מועדות פני, ידעתי שאותה תחושה זאת הריקנות, שכאבה לי כל כך
ואחרים אפילו לא הרגישו.
בגלל האטימות, בגלל חוסר ההבנה, בגלל שכל דבר קסום ונפלא הופך
בסופו למשהו רגיל וחסר משמעות.
ואותם כוכבים שליוו אותי לכל דבר מפתיע וחדש בחיי שהשרו רוגע
ויופי מהמם, נאלמו ואינם עוד.
ובכיתי בשבילי, ובכיתי בישבילם, ובכיתי עליהם ובכיתי על אותם
אנשים שימשיכו לחיות, ובמשך כל לילה ולילה שהכוכבים לא ינצנצו
אלינו עוד, אותם אנשים שכל כך התרגלו כבר לא יוכלו לראות שהם
אינם.
מרגיש בודד, ריקני ועזוב וצועק בשעת לילה מאוחרת אל האויר הקר
והשקט הצורם שמסביב שאפילו דבר כל כך גדול שנעלם, כמו הכוכבים,
לא העיר אותו משנתו, מהחיים.