נולדתי ככה.
אף פעם לא ידעתי לדבר.
אנשים תמיד מדברים אליי.
הם פותחים את הפה גדול ומבליטים את האותיות ואת המילים עם הפה
וזה סתם מגעיל אותי.
לפעמים אפילו יוצא להם כזה רוק מהפה וזה עף עליי ואני לא רוצה
להביך אותם אז אנ'לא מנגבת את זה ומחכה לרגע שהם ילכו כדי שאני
ינגב ת'גועל נפש הזה מהגוף או מהפנים שלי.
אין לי פה.
זאת אומרת, יש לי פה
אבל אין לי מילים, בעצם גם מילים יש לי.
מה שבאמת אין לי זה קול, וכשאני כועסת אני צריכה להביע את הכעס
וזה מרגיז. זה כל כך מרגיז. וזה מכעיס אותי עוד יותר.
אף אחד לא יודע באמת איך אני מרגישה
גם זה מרגיז ומכעיס.
אבל אני לא יכולה להביע את הכעס במילים.
אני מרגישה כאילו אני סתם גוויה אבל בפנים יש לי נשמה שמשתוקקת
להשתחרר, כל כך רוצה לצאת החוצה, לפרוח, לשיר, לרחף אבל אין.
אין קול.
וכשאני שומעת את "היהודים" אני כל כך רוצה לצרוח, אי אפשר שלא
לצרוח
אבל אצלי אי אפשר לצרוח. אי אפשר בכלל להוציא קול.
וכשיש את הקטע המדהים של הגיטרות מלד זפלין STAIRWAY TO HEAVEN
- and as we wind on down the road, our shadows taller than
our soul.....
פשוט חייבים לשיר עם זה.
אבל מה עושים כשאי אפשר בכלל להוציא קול? זה סתם מרגיז אותי.