לבוקר שאחרי הייתה מן הילה זוהרת של תקווה. הם הלכו שם. ביחד
הסתכלו על הנשורת הגרעינית ששררה במקום. שלובי ידיים הם הלכו
לאותו מקום שם אהבו לשבת לפני.
היציאה מהמקלט לוותה בלבטים רבים. תוך החלטה משותפת החליטו שהם
רוצים לעשות אהבה בפעם האחרונה על אדמתם החרוכה. הם ידעו שזהו
סופם. הם לא פחדו. הקרניים של השמש חדרו לעיניה. זה זמן רב שלא
ראתה שמש. למרות היכולת המופלה של אור ניאון אין הוא מהווה
יותר מתחליף סינתטי לדבר האמיתי.
הם החליטו זה זמן מה שברצונם לעזוב את המקלט. אותו מקלט שהגן
עליהם הפך אט אט לבית כלאם. ברגע שנוכחו לדעת שאין בידם חופש
אמרו אחד לשני "אנו לא חיים בכל אופן אז מה זה כבר משנה?".
הם ידעו בעודם צועדים באיטיות במה שהיה לפנים ביתם המשותף
והמוכר שרגעיהם ספורים. לזמנים כאלה אין דרך להתכונן. כאשר
השעון מתקתק כל מילה, תנועה, וצליל חשובים.
בעודם פוסעים הם נזכרים ברגעים המשותפים הרבים שחוו יחדיו.
שניהם מחייכים.
השמש מעט סגולה והאוויר ירקרק. ההפצצות הגרעיניות עשו את
שלהם.
הוא מביט בעיניה והיא מישירה אליו את מבטה. יש מעין תום וכנות
ביניהם. על רקע אותה אדמה חרוכה מתחיל לעלות בוקר חדש ויש
הרגשה של תקווה. אולי יהיה בסופו של דבר טוב.
הוא מסתכל אליה ומבין שהוא מאושר. היא מתקרבת אליו ומתמסרת לו
בנשיקה.
גל של חום עובר במקום ושניהם מתמוססים אחד לתוך השני. השלדים
המחובקים שלהם מהווים תפאורה מושלמת לשמש העולה בבוקר שאחרי.