ג'ון פסע בדממה ברחובות לונדון. לונדון של הלילה.
נעלי הספורט הבלויות שלו השמיעו קולות התנגשות רכים בשעה שנגעו
במדרכה הרטובה שבהקה מאור הירח שהאיר אותה מלמעלה. הכל היה
שקט.
"היי ג'ון ג'ון!" שמע קול קורא לו. הוא הסיט את מבטו מהמדרכה
ועצר להביט. הוא הבחין מולו בג'ואנה, חברתו הטובה ביותר. הוא
לא האמין למראה עיניו. ג'ואנה טסה לארצות הברית כבר לפני שנה,
ומאז הם דיברו פחות ופחות. היא טענה שהיא תחזור מהר, הוא טען
שלא. הוא לא הניח לה ללכת אבל היא לא כל כך שאלה אותו, למרות
שהוא 12 שנים ביחד- מכיתה א' ועד לסוף התיכון. יום לאחר נשף
הסיום היא נסעה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לחפש עבודה.
עכשיו אפילו לא ידע שחזרה לאנגליה.
"מה את עושה פה?!" שאל בקול נרגש ורץ לחבק אותה. היא הפילה
אותו והם החלו להתאבק על הכביש הרטוב, מתגלגלים הצידה בצחוק
מהול בפחד בכל פעם שהבחינו באורות של מכונית מתקרבת. הם קמו,
מנגבים לשווא את בגדיהם הרטובים.
"איך היה, ילדונת?" שאל בעיניים בורקות מהתרגשות.
"היה נפלא... אני צריכה לספר לך כל כך הרבה דברים! בוא ניכנס
למסעדה הזאת, היא נראית טובה." לחשה לו והובילה אותו לכוך אפל
בסמטה חשוכה.

"נראית טובה?" שאל ג'ון ועיקם את אפו בשעה שנכנסו למסעדה
הטחובה. היא הייתה קטנטנה, גודלה בערך כשל סלון ביתי. מלצר
ארוך במדי קטיפה מעופשים ניגש לשולחן שלהם, שרגל הייתה חסרה בו
והוא התנדנד כל אימת שג'ון ניסה להניח את ידו עליו.
"מה תרצו להזמין?" לחש בקול עדין שהפתיע את ג'ון. הוא ציפה
לקול מת, חסר חיים. בהתחשב במראה המלצר, כל אחד היה מצפה לכך.
נדמה היה שלג'ואנה יש שפת סתרים עם המלצר. היא הביטה בו כאילו
מנסה להיזכר במשהו, והוא מצידו חייך עליה והחווה בידו מעין
תנועה של "אחר כך". ג'ון תמה על כך, אך לא אמר דבר.
"אני רוצה רק קולה, בבקשה," אמר ג'ון בנימוס והמשיך להבחין
במלצר המוזר ובחברתו.
"ואת?" שאל המלצר את ג'ואנה. היא המשיכה להביט בו, נראית
מוקסמת.