פעם אהבתי איש אחד שהיה מאוהב באישה האדומה.
האישה לא הייתה באמת אדומה, היא פשוט התלבשה כל הזמן באדום.
אני לא יכולה להאשים את האיש שאהבתי כי האישה שהתלבשה כל הזמן
באדום הייתה כל כך מושלמת.  היא הייתה לבנה כשלג, שערה השחור
גלש ביופי נוראי. היא תמיד לבשה מין כובע אדום כזה, מושלם כזה
שמשך מלא תשומת לב.
היא בכלל לא התאפרה - היא רק שמה אודם, אדום כמובן.
היא תמיד התלבשה בחצאית אדומה, וחולצה אדומה.. וגם תמיד היה לה
צעיף תואם, ונעליים תואמות, ועל הציפורניים המושלמות שלה תמיד
היה מרוח לק, אדום  כמובן.
האישה האדומה אפילו הריחה בריח אדום כזה, לא יודעת איך
להסביר.
והקול שלה... היה לה קול אדום .  גם צחוק אדום היה לה.

והאיש שאהבתי, היה כל כך מאוהב בה, באישה באדום.

אז רציתי לבדוק עוד משהו באישה האדומה, ולבדוק אם אכן היא כל
כך מושלמת.
לקחתי אקדח ויריתי בה פעמיים. ישר בלב.
ואז הסתבר שצדקתי, היה לאישה האדומה גם דם אדום, וגם לב אדום.
אישה מושלמת.