"גבירותיי ורבותיי! ברוכים הבאים למופע כל המופעים, לקסם הגדול
בקסמים, לליצנות המרהיבה מכל- להרוג ההרוג מכל..."
"ברוכים הבאים ל"פתחלנד!".

ככה צרח אחד החיילים בפלוגה כשירדנו מהמשאית והלכנו לבסיס.
כולנו היינו ממורמרים, הוא פשוט הוציא את זה בצרחות. איתי היה
עצבני בגלל שהוציאו אותו בדיוק מהאמבטיה, אייל היה עצבני בגלל
שהוא לא הספיק לאכול את החמין של אמא שלו ואני הייתי עצבני כי
סוף כל סוף הגעתי למצב בו מעיין ואני עמדנו לשכב ביחד, ואז
באמצע החליטו להזניק אותי.

מעיין ואני היינו חברים מתקופת התיכון. אפילו עוד לפני תקופת
התיכון שלה. אני הייתי סוף י' והיא הייתה בסוף ח'. כשהכרנו, זו
הייתה אהבה ממבט ראשון.  דבר קצת מוזר כי אני הייתי בתקופה
הצינית של חיי ולא האמנתי באהבה.

נפגשנו במסיבת יום ההולדת של אח שלה. אני והוא לא היינו חברים
כ"כ טובים, אבל הוא הזמין- אז אני באתי. מהרגע שמעיין ואני
נפגשנו לא הפסקנו לדבר. גיליתי שהיא בחורה ממש חכמה ויש לה אין
סוף עקרונות. זה מצא חן בעיניי כי כל שאר הבנות שהכרתי היו
מוכרות את אמא שלהן בשביל קצת תשומת לב מהחבר'ה- מעיין לא
הייתה כזאת. התחלנו לצאת ורק אחרי הפגישה העשירית היא נתנה לי
לנשק אותה. הבנתי ממנה שהיא רוצה לשמור את עצמה עד לחתונה,
הרעיון היה קצת מיושן בעיניי, אבל לא התווכחתי איתה. מה זה קצת
לעשות ביד בשביל האהבה?

אחרי סיום הלימודים היה לי הרבה זמן עד לצבא אז בילינו כל יום
ביחד, התחננתי בפניה שתתן לי קצת, אבל היא סירבה ואני כיבדתי
את בקשותיה.
ביום הגיוס מעיין הייתה בסוף י"א והיא הבריזה מבית הספר כדי
ללוות אותי לבקום. נפרדתי מההורים ואז ממעיין. היא בכתה ונישקה
אותי, אמרה לי שהיא אוהבת אותי וכל מה שאני חשבתי זה שאם היא
באמת הייתה אוהבת אותי אז היא הייתה נותנת לי קצת בערב שלפני.
אבל לא אמרתי לה את זה.

עם גיוסי לצבא הקשר שלנו התרופף. מעיין מצאה חברים חדשים
שיימלאו לה את הזמן והיא כבר לא הייתה זקוקה לי. אני, מצד שני,
הייתי כ"כ חרמן ככה שבכל סופשבוע שהייתי חוזר הביתה הייתי
מתפרץ עליה. אבל אנחנו אהבנו אחד את השניה כ"כ עד ששום דבר היה
מפריד ביננו. בסופו של דבר אני חייב להודות שאני מבין את
מעיין. בשבילה סקס היה הרבה יותר מסתם דבר. והייתי רוצה שהפעם
הראשונה שלה תהיה ממש מיוחדת ועם בחור ממש מיוחד. אני רק תמיד
קיוויתי שזה יהיה אני.

לקראת סוף הטירונות נתנו לנו רגילה וחזרתי הביתה. מעיין חיכתה
לי בבית וברגע שראיתי אותה מחייכת רק אליי כל זכר של עצבנות
נעלם מתוכי. אני כ"כ אהבתי אותה באותו רגע. אז אספתי אותה
לזרועותיי ונישקתי אותה. היא הריחה נפלא. אחרי יומיים של בילוי
משותף בלתי פוסק מעיין פנתה אליי ואמרה לי שאנחנו יוצאים כבר
יותר מארבע שנים ואם היא לא תתחתן איתי היא לא יודעת עם מי היא
תתחתן. בחור ממוצע בגילי היה מתחרפן מכזו הערה. אבל אני,
שאהבתי אותה כ"כ רק הסכמתי איתה. זו לא הייתה שאלה אם נתחתן
זו הייתה שאלה מתי נתחתן.

אחרי שהיא אמרה לי את הדברים ההם היא החלה לנשק אותי ולפרום את
חולצתה. ידעתי מה היא הולכת לעשות והייתי כ"כ מאושר. הפסקתי
לנשק אותה ושאלתי אותה אם היא באמת רוצה את זה, ושלא איכפת לי
אם נחכה עוד קצת עד שהיא תהיה מוכנה. היא אמרה שהיא רוצה את זה
כבר הרבה זמן ועכשיו יש לה את האומץ להגיד לי. היא הורידה את
חולצה ואני הורדתי את חולצתי כשהטלפון הארור צלצל ואמא שלי
צעקה לי שזה מהצבא.

ועכשיו אני כאן. יורים עלינו מכל כיוון ואני עדיין חרמן ובתול.
אני ממש מפחד. מה אם ההורים שלי יהיו בלי בן. ומה אם מעיין
תהיה בלעדיי? אני יודע שאני לא אצא מכאן וזה למה אני כותב את
זה. מי שלא יימצא את זה חשוב שיידע שהחייל הזה אהב, אז זה לא
משנה מי הרג אותו. הוא יהיה חי לנצח.

אפילוג

אחרי שהחיילים באו לבית שלך וסיפרו לאמא שלך ולי שאתה מת העולם
שלי חרב. ואז הם הביאו לי את המכתב ההוא. המכתב היה מלא בדם,
אבל הצלחתי לקרוא כל מילה. אהבתי אותך כ"כ על זה שהשארת לי
לפחות את המכתב הזה. הייתי במצב שבו לא ידעתי איך אוכל לחיות
עוד, אבל היום סוף סוף למדתי איך. התחתנתי ויונתן הקטן שלי
ממלא מקום שאתה השארת ריק. יונתן, אני אוהבת אותך, אני תמיד
אוהב אותך. אני מקווה שאיפה שאתה נמצא אתה סולח לי שהמשכתי
הלאה, אבל הייתי חייבת לחיות. הייתי חייבת לך לפחות את זה.