(תודה לגולדה השניה על הרעיון)

הוא חלם את השמש, והעננים. היה יכול לעמוד דומם במשך שעות,
ולהתמכר לצמרמורות הענוגות שהיו מרחפות מעל גבו עם מגעו הראשון
של טל הבוקר. במיוחד אהב את אותם לילות חורף גועשים, בהם היה
נוהג להצטנף יחד עם חבריו לשיח מתחת לכמה עלים רחבים, להאזין
בדממה נרגשת להצלפותיהן העמומות של הטיפות המנתרות מעליו,
פוגעות בו, וממנו לאדמה. בימי שרב כתומים, היה מרשה לרוח היבשה
להכות בגופו הלוהט ,  גורמת לו להתנדנד הנה והנה כתורן בלב ים
סוער. את צימאונו ההולך והגובר היו תוקפות אז שאלות מבעיתות
בנוגע לגורלו והאם יגבר עליו הפעם הקיץ האינסופי, ויתיר אותו
רקוב, יבש ומובס.
בצעירותו, היה נוהג להתעורר לפני כולם, ולהביט סביבו. תחילה
היה מביט בחבריו הישנים, ומהם היה ממשיך הלאה לשיחים הסמוכים.
במהרה היה מתגלה לפניו מחזה מרתיע וסוחף כאחד: שורות שורות של
שיחי מלפפונים ירוקים ורעננים, הנמשכות עד הנצח. באותם רגעים
בהם הכיל שדה-ראייתו את המראה הזה, היה מרגיש מעין התרוממות
רוח פרדוקסלית, משום שאז התחוור לו בצורה הברורה ביותר עד כמה
הוא קטן.
מדי כמה ימים, היה מתעורר ומבחין להפתעתו כי הנה היום הוא גבוה
מעט יותר מאתמול. בגאווה היה אז בוחן את האדמה מתחתיו, שנראתה
לו רחוקה מעט יותר מאתמול, את הנמלים שנראו לו קטנות קצת יותר
מאתמול, ואת השמים, שנראו לו קרובים  קצת יותר מתמיד. בדמיונו
היה רואה את עצמו ממשיך וממשיך לגבוה, עד כי ביום מן הימים
יהיה בקו אחד עם השמים, השמש והירח.  
יום אחד נתגנב לליבו הרהור שמעולם לא פגש לפני כן- היתה זו
מחשבה אודות משפחה. צאצאים. הוא  הביט בגופו המעוקל, המלפפוני,
ותהה האם ומתי עתיד הוא לזכות בהעתקים קטנים וירוקים של עצמו,
שיעריצו אותו, וימשיכו את דרכו. במהרה הפכה המחשבה לכמיהה,
ואחר כך להשתוקקות של ממש.
הוא תיאר לעצמו שדה עצום בדיוק כמו השדה שהוא נמצא בו עתה, בעל
שורות שיחי מלפפונים אינסופיות, בדיוק כמו השורות שנגלות
לעיניו בזה הרגע, אך הפעם יהיה זה השדה שלו. שורות המלפפונים
תהיינה כולן תוצאה מתמשכת של זרעו. הוא יהיה המקור והסיבה
ליופי שכזה.

בבוקר סתווי אחד  התעורר מתרדמתו למשמע רשרוש עלים. השיח עליו
גדל החל להתנדנד בחזקה, והוא, שהיה רגיל לאי אלו זעזועים מדי
פעם בפעם, נצמד בחוזקה לענף הגבעולי ממנו צמח, וניסה שלא
להתרגש מזה יותר מדי. הוא לא יפול, הוא יודע שלא. הוא אף פעם
לא נופל. כמה עלים סביבו החלו לנשור, ולפתע- יד. הוא ראה מעליו
יד גדולה ושעירה, צומחת מתוך גוף רחב. היד התקרבה לעברו, מנסה
לפלס את דרכה בינות לגבעולים הירקרקים ולענפים הסבוכים שכמו
נחלצו להגן עליו. מבלי שהספיק להיבהל, לפתה אותו היד וכהרף עין
אפפה אותו תחושה חדשה, זרה ומבעיתה. הוא חש מנותק. כאילו נקטע
ממנו איבר כלשהו. הרגיש חצי מעצמו.  כאילו השאירו אותו, את
מהותו, אי שם מאחוריו, וכל מה שנשאר ממנו זה רק רמז תלוש, מרחף
בין שמים וארץ.
הבין כי נעקר מהענף הגבעולי הירקרק שלו. מהשיח שלו. מהאדמה
שלו.

כמה ימים מאוחר יותר כבר מצא עצמו על מדף, חנוק בתוך צנצנת
פלדה, מחוץ בידי מלפפונים אחרים שצבעם היה דומה יותר לירוקת
עכורה מאשר לאותו ירוק בוהק ומתריס שמאפיין מלפפונים." ובכן,
זה מה שנשאר ממני ", חשב לעצמו מחשבה אחרונה של מלפפון כבוש
בחומץ: "חיים מוחמצים בקופסת שימורים."